והבוקר בעת צאתי
מהבית נתקלה עיני במודעת אבל צנועה ופשוטה בלובי הבניין.
נעצרתי והחסרתי
פעימה, זה גם מזג האוויר, שדומה היה לאותו שבוע באוגוסט 2005,
וגם האיש שהיה
המורה הפרטי שלי למתימטיקה ופיזיקה כשקפצתי כיתה וכששידרגתי מגמה בתיכון.
לאחר מכן פתח בית
ספר פרטי לבגרויות ופסיכומטרי.
פעם אישתו תפסה
אותי ונזפה עליי שאני מורידה את הפוטנציאל שלי לטמיון. חדשות ישנות.
הוא היה איש צנוע
ושלו, עדין ורגוע.
בשנים האחרונות
ראיתי את אוכלוסיית הבניין מזדקנת והולכת, המטפלים הזרים עורכים פגישות פיסגה
ביניהם בחצר, והמטופלים – כולם אנשים שהיו פעם גברים מרשימים, יושבים בכיסא
הגלגלים, בחוסר אונים עם מבטים מזוגגים וחסרי חיות.
ובכל פעם שאני
רואה אותם, אני מרימה כפיי כלפי הכח ששומר
עליי למעלה ומתפללת שלא אגיע למצבם.
וכל זמן הנסיעה
לעבודה, ליבי היה מכווץ, נזכרתי באותו קיץ נורא...באותה תקופה רעה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
