צמח בר

לוקחת בבוקר את הלפטופ לעבודה, לעידכונים ומחיקות וסתם דברים שאני לא מטריחה את עצמי מחוץ לשעות העבודה.

אפופוה עדיין, מושכת מהמגירה כבל מטען שנראה מתאים.

במשרד מפעילה את הלפטופ, מחברת למטען ואחרי חמש דקות של עבודה, המחשב כבה. בודקת את המטען, זה לא המטען הנכון.

חוזרת הביתה, מתחילה לחפש את המטען, לא מוצאת בשום מקום שהייתי אמורה. בודקת את הכבלים מסביב לשולחן המחשב (ה- PC), רואה כבל שחור שלא מחובר לשום דבר.

מזיזה את השולחן, ביחד איתו את המחשב הישן ועוד ערימה עצומה של ניירות ומעטפות שממתינה שאתייחס אליה.

מגלה שני כבלים שחורים שמצד אחד לא מחוברים למאומה, ובצד השני- לאל-פסק. יופי לי. מתי ניתקתי את האל-פסק ושכחתי לחבר מחדש?

אין לי סבלנות להתעסק עם זה עכשיו.זוכרת שהייתה אז בעיה.

עוברת בין החדרים, בודקת בכל מיני מגירות, בתיק הישן של הנישא. נאדא.

חוזרת לחדר, הכיסא עומד במרכז החדר, בין כל הבלאגן. מתיישבת עליו, חצי שרועה.

החיים שלי כזה mess שלא נדע. אין לי את האנרגיות להתעסק איתם.

(לשם כך אני צריכה להוסיף ריטאלין לקונצרטה, להצעת הנוירולוג שלי, אני אמרתי- עד כאן!)

מנסה לנשום עמוק, להירגע. איפה יכול להיות המטען של הנישא של העבודה.

מביטה בניירות הפזורים על הריצפה, המגירות שחלקן פתוחות, המיטה, וארון הבגדים.

הטלפון מצלצל, מספר חסוי. זה בטח הבנק. משתיקה את הצלצול.

מביטה שוב בארון, בוהה.

בהברקה של יאוש לא ברורה פותחת את הדלת הקטנה של הארון ושם הוא נמצא, ליד המטען של הויברטור המעוקם....

הטלפון מצלצל שוב, אני עונה. על הקו פקידת הבנק, את בחריגה. לשחרר מהפיקדון?

כמה יש לי שם?

וואלה, יותר משחשבתי. שחררי וישרי את הקו.

מקווה שאולי עד החודש הבא, אמצא עוד מקור הכנסה.

גשם בחוץ עכשיו.

איפה לעזאזל שמתי את מרשמי התרופות שלי?

מכה.

פשוט מכה.

יש ימים שאני מרימה על נס את היותי מופרעת (ADHD ברמות גבוהות מאוד).

היום הוא לא אחד מהם.