המלכה הלבנה עלתה
על הרכבת בבית יהושע והודיעה שהרכבת מתעכבת, אני עליתי בסבידור מרכז וחיפשתי אותה. בסוף היא מצאה אותי, באותו הקרון רק בצד השני. המלכה האדומה עלתה על הרכבת הראשונה בעכו, החליפה והצטרפה אלינו בהגנה. בעד הלום ירדנו מהרכבת והצטרפנו למלכה האולימפית
שחיכתה לנו עם זר פרחים ביד (ללבנה היה יום הולדת יום לפני). משם עלינו לרכב והפלגנו בנסיעה. כשאני נוהגת מן הסתם.
מי יוצא מאשדוד
בחמש ומגיע למצדה בעשר וחצי?
מי?
אנחנו.
טוב, אם נדייק,
אלו הם זמני הברוטו, אם נבדוק נגלה שרגע אחרי שיצאנו מתחנת הרכבת, עצרנו לתדלק את
הרכב, ואת הפה בגלידה וקפה. ובערד עצרנו לארוחת ערב, שהייתה טעימה, למעט העובדה
שהייתה מלוחה - זה היה טריאקי מאוד מלוח...
ההופעה הייתה
אמורה להתחיל בתשע וחצי בלילה, מהפאב יצאנו בסביבות תשע, כשמשום מה הוייז החליט
להנחות אותנו לכניסה המערבית ולא למזרחית. די מהר הנהגת (זו אני להזכירכם) החליטה
לקחת פיקוד עליו, ולעשות סיבוב פרסה.
בעצם, הכל התחיל
לפני כשלושה שבועות, כשהאולימפית ואני נסענו לאבו גוש לשמוע קצת מוזיקה קלאסית
ווקאלית בתוך כנסיות ומבנים עתיקים. כבר בהלוך היא שאלה- יש בשלושים, שלום, במצדה.
רוצה? אמרתי, יאללה סבבא. לא חסידה של הופעות חיות, אבל זה צריך להיות משהו נחמד.
כמובן שהייתי
צריכה להזכיר לה לקנות (אח... המהנדסים הללו וועדי העובדים שלהם, איזה מחירים
שווים), אבל לא נורא, לכן אני גבירה. השבוע היא מתקשרת ואומרת, הההמממ.. יש לי
חדשות טובות, וחדשות עוד יותר טובות. אני יכולה עוד שני כרטיסים, מה דעתך? אמרתי
נפלא, תתקשרי לאדומה וללבנה, הן בטוח תשמחנה.
לא הספקתי לאמר
ג'ק (מהזה של רובינזון) וכבר קפצה לה קבוצה בוואטסאפ, מלאה תכנונים לגבי הנסיעה.
וכך היה.
מערד, אני יודעת
הנסיעה למצדה אורכת כחצי שעה, אולם גם אחרי שעברנו את צומת זוהר, הוויז התעקש והמשיך לאמר -שעה, ואז הוא נתקע. בתסכול,
הפסקתי פעולתו, ואחרי דקה ראיתי שובל של אורות אדומים משתרך לאורך כביש תשעים.
האטתי את הרכב, פתחתי את חלונות הרכב, היה נעים למדי, והלבנה קפצה בשימחה מהרכב
והחלה ללוות את השיירה בהליכה. שעה! שעה! היינו בפקק המזדחל לאיטו עד לחניה.
מוציאות ראש מדי פעם לוודא שהמוזיקה לא החלה, מתנחמות בידיעה שכמונו, יש עוד הרבה
אחרינו.
בחניה, שיחררתי
מעליי את התיק, בכיסים החזקתי סלולרי, את כרטיסי האשראי ורשיון הנהיגה, וכמובן
סיגריות.
למתחם ההופעה,
נכנסנו עם השיר הראשון- כמובן...
חתונה לבנה.
מה שגרם למרבית
הקהל לעמוד על הרגליים כבר בהתחלה.
טיילנו בין השורות, רוקדות ומזמרות, אני מוציאה את הסללורי מהיכס ומצלמת מדי פעם (מזל שלא באתי עם המצלמה), כשמצאנו את המושבים שלנו, גילינו שהיו לא רחוק מהבמה, אבל בכל זאת, מי צריך כסאות
בהופעה של שלום, וויתרנו עליהם, והתקרבנו אל צידי הבמה מרקדות וצועקות, שרות
ומשתוללות.
המילים:
את עושה אותי מלך
את
שאלת
אני
התשובה
זרקו אותי למקום אחר,
אליו הלכתי בחפץ לב.
בהמשך עלו תום פטרובר
ואורית שחף מהיהודים ונתנו ביצוע מופלא – (אם הצלחתי להעלות אותו ליוטיוב,
הרווחתם)
(מסתבר שהצליח לי)
אח"כ עלה אביב גפן -
שגם הוא נתן ביצוע מעולה לשיר הזה, אבל אל תתפסו אותי במילה...בכל מקרה הביצוע היה מעולה.
ועלו גם שלומי שבן (שהרדים אותי לגמרי), הדג נחש, ואת מי עוד- אם שכחתי, מבקשת סליחה.
בשיר ככה וככה, עם
השורה "את בלתי נשכחת" פונה אליי האולימפית, מחבקת חזק חזק ואומרת, את
השיר הזה פשוט כתבו עלייך. זה מי שאת.
וכל הזמן במהלך ההופעה,
אני מוציאה כל הזמן את הסלולרי מכיס המכנסיים בלי הפסקה. מוציאה, מצלמת ומכניסה ושוב מוציאה.
ומכניסה ומוציאה ומכניסה. מאותו כיס שבו נמצאים
כרטיסי האשראי ורשיון הנהיגה.
מתישהו מחליטה לבדוק
מה שלום הכרטיסים, מוציאה אותם ומגלה רק שניים. אופסי, הרשיונהיגה נעלם לי. מה
עושה?
משפילה מבט לראות אם
יש משהו מסביבי, בודקת בשאר הכיסים ואחר זוקפת כתפיים ומנסה לא לתת לזה לשבור את
רוחי.
הצלחתי בערך בחמישים
אחוז, כי גם השירים כבר היו פחות מוכרים לי, ונראה לי שגם להרבה מהקהל. אבל לא
נורא, היה מלהיב לא פחות.
בהדרנים היו כמובן
את סוף עונת התפוזים, משיח, איך אפשר לא (לא אוהבת את השיר הזה, למרות שהוא לא
פחות עדכני שלושים שנה אחרי), ובסגירה ממש, ממש, אבל ממש בסוף- היה את מאיה- אחד
השירים היותר קונצנזואליים או קאנוניים בישראל החילונית- יותר מהתיקווה.
(הפעם אני כבר מוותרת על הקישורים, תמצא בעצמכם אם ממש בא לכם)...
כשנגמרה ההופעה,
המלכות התעקשו לחפש איתי ובעבורי את הרישיון, למרות שאני כבר השלמתי עם העובדה שביום ראשון אני
מתייצבת במשרד הרישוי, ועברנו בין השורות והמושבים שביניהם טיילתי, כמובן בלי
למצוא שום דבר.
פנס הסלולרי פועל,
מבטי רכון על האדמה, אני שומעת את שמי, נהגה לשם שינוי כפי שצריך (רק מי שמכיר אותי יודע להגות אותו כמו שצריך, וגם זה לא תמיד...), מרימה ראש, ורואה מלכה
נוספת, המרחפת. "ידעתי שאפגוש אותך כאן, מאז הסטטוס שלך בצהרים" היא אמרה
בחיוך רך וחבקה אותי. ולאט התקבצו סביבנו שאר המלכות. כמובן ששוחחנו, הצטלמנו,
והמשכנו לכיוון היציאה, עם הדחיפה הקלה של פועלי הבמה, שביקשו שנפנה את מתחם
ההופעה.
ברחבת היציאה,
נפרדנו מהמרחפת, כי רצינו לאכול גלידה באחד מדוכני המזון שהיו פזורים בסביבה, אגב,
ח.ח. למארגנים ולמפיקים- למעט הפקק בכניסה, שבגללו נדחתה ההופעה בשעה, הכל היה
מתוקתק להפליא, בצורה מפתיעה.
רגע לפני היציאה,
האולימפית ואני פונה לנקודת החפ"ק או המנוחה של המאבטחים לשאול אולי הביאו
להם את רישיון הנהיגה שלי.
שאלו של מי, ואם
אני ילידת 87' (לא!!!) ואיפה אני גרה, ואז הוציאו מהכיס את הרישיון שלי. מה שנקרא-
couldn't be better…
האולימפית התעקשה
לנהוג ברכב שלה משום מה, אבל אחרי ערד היא אמרה- החלפה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
