צמח בר

מעודי לא נלחמתי על משהו, או מישהו.

תמיד הושלכתי הצידה, ונותרתי שם המומה.

מוותרת, מותרת.

מעולם לא נלחמו עליי,

אולי משום שתמיד הייתי נגישה וזמינה,

אולי משום שלא הייתי מספיק חשובה.

האם עכשיו אני נלחמת על עצמי?

האם אני מספיק חשובה לעצמי?

האם הפעם לא אוותר?

ומה בעצם המטרה שבמלחמה?

האם ההתאמצות הזו שווה את המטרה?

מטרה שאין לי וודאות שאגיע אליה,

ואני גם לא בטוחה שהיא בכלל קיימת.

האם כל זה שווה את זה?

למה לא להרים ידיים ופשוט לשקוע באפסות החיים וקטנותם?

למה בכלל לנסות להגיע?

אני לא בטוחה שזה שווה את המאמץ והאנרגיה.

שום דבר לא כזה חשוב, וממילא מאומה לא נותר אחרי.

ומי מבטיח לי שאכן אגיע למקום שאני רוצה להגיע אליו,

מי מבטיח לי שאכן הוא קיים, ואני לא מפנטזת.