צמח בר

נמאס לי להיות נחמדה וזמינה.

רק לאדוני אני צריכה ורוצה לענות מייד.

רק לו, ולו בלבד.

כל השאר שימתינו עד שאתפנה, אם בכלל.

אם לא, אז שיתפוצצו.

אני צריכה לזכור את הכלל.

מי אני מול אדוני;

ומי אני מול כל השאר (את זה דווקא, בימים האחרונים, קצת קשה לי לזכור משום מה).

סידרי עדיפויות זה נקרא.

יותר לא אעזור לכן לבחור מסעדה, ובטח שלא אברר אם צריך להזמין מקום, או אם אפשר להביא את הכלבה, ואם אין לך כוח לעקוב אחר ההודעות בוואטסאפ, אני בטח שלא אעזור לך בכך.

ואם פישרית צעירה, מנהלת משמרת בחב' הסקרים המגעילה פותחת עליי פה, כי הייתי שבועיים חולה ולא מסרתי סידור עבודה ולכן נמחקתי מהמצבה, אני יכולה בשקט ובביטחה לענות לה שתלך לדחוף אצבע, או את כל היד.

ואתה- כבר אמרתי לך שאני לא מעוניינת להיפגש איתך לקפה, ובטח ובטח שסירבתי שתהיה השוגר דדי שלי בכדי שאוכל לנסוע לחו"ל חמש פעמים בשנה, אז מה אתה בכל זאת מנסה? למה מי אתה, מציאת המאה?

נמאס לי להיות נחמדה.

נמאס לי לעזור לכם, כי ממילא אני לא מקבלת מכם שום עזרה.

נמאס לי לענות לכם כי זו הוצאת אנרגיה לשווא.

לפני שאני עונה, על כל פניה שלא תהיה, אני צריכה לקחת נשימה עמוקה,

לחשוב, להירגע, לזכור מי אני ומול מי אני עומדת, ולענות בהתאם או שלא.

ואם זה לא בא לכם בטוב, תתנפנפו מכאן.

(אם הבוס שלי למד שאני לא תמיד פנויה ומעריך את זה, כל אחד יכול בשקט ללמוד את זה גם).

עכשיו אני רק צריכה לזכור את זה כל הזמן, ובזמן ולא שעה אחרי.

צעדים קטנים.

צעדים קטנים.

לאט, לאט.

לקחת נשימה עמוקה.

שלום לכולם.