צמח בר

זו שנה קשה.

ידעתי שכך היא תהיה.

זו הייתה חייבת להיות שנה קשה.

כי זה כבר הסוף.

הירידה למטה עד התהום.

כי אחר כך באות ההתחלות החדשות.

והן בכלל נבנות על ההריסות של מה שהיה, ניסיון לתקן ולשפץ את מה שאפשר, להרוס את מה שלא ניתן לתיקון, ולבנות מחדש.

כמובן שלקחתי לי עזרה, אחרת מראש ידעתי, לא הייתי יכולה.

והעזרה עזרה.

הוא עדיין שם או כאן לצורך העניין, עוזר, תומך, מפרגן, נותן גב וכתף, וכשצריך גם נותן בראש. כי כזה הוא האדון.

לא ידעתי שהוא יצטרך לעבוד קשה כל כך כשביקשתי את עזרתו. בעצם לא ידעתי שום דבר.

ובעידודו ובתמיכתו, בלעדיו לא הייתי מצליחה שוב לעלות במדרון.

ומלמטה כל כך, הצעדים הראשונים כל קשים קשים, וקטנים ואיטיים.

והמכשולים שאני נתקלת בהם, מתסכלים.

שנים של הזנחה עצמית למענם של אחרים, שנים ששמתי את הטיפול בעצמי מאחור. אפילו בניירת שלי, מי פתח מעטפות של ביטוחי המנהלים שלי? מי ספר וראה שיש לי ארבעה או חמישה ביטוחי מנהלים, ועוד קרן פנסיה אחת? ועם כפל תשלןומים שלא יחזרו אליי? מי הסתכל בדוחות של הבנקים או כרטיסי אשראי? מי חישב חשבונות? טיפלתי בניירת של מישהו אחר, ולשם כך הפסקתי לטפל בשלי. ואחר כך הפסקתי לטפל בכלל. אבל במקומו באו אחרים שבהם טיפלתי. ואת עצמי הזנחתי.

והמצב הדרדר והלך.

כועסת על עצמי?

כן, בוודאי, ואני יודעת שאין שום דבר מועיל בכך.

יושבת מול המסך ופשוט בוכה.

גם בכך אין שום דבר מועיל. כן, אני יודעת.

אבל אני פשוט בנקודה עייפה ואין לי כוחות להרים את עצמי ולגרום לעצמי לחייך לזקוף כתפיים ולעודד את עצמי.

אני עייפה.

יש לכך כמה גורמים מוצדקים,

הברונכיט לא עברה לגמרי, כך אמר הרופא, ודחף לי תרופות נוספות לעוד חודש. לנקות את הריאות משאריות הדלקת, הגרון הסתום, והסינוסים המלאיםף כך הוא אמר.

בטווח הקצר הכדורים לא עושים לי טוב. מרדימים אותי, משעילים אותי (נו טוב, גורמים לי להשתעל) ואני מעוכה למדי. השיעול קורע אותי. בטווח הארוך- אני יודעת שזה עוזר לי לנקות את הריאות. אבל כרגע אני תשושה מהכל.  

עייפה גם מלהתרוצץ ולעבוד בשתיים וחצי עבודות, על מנת להשלים הכנסה, ולנקות קצת התחייבויות.

עייפה מלרדוף אחרי סוכן הביטוח וחברות הביטוח ולהתקל בחומות של בירוקרטיה מתסכלות.

עייפה מלנהל, לטפל ולדאוג לרווחתם של אחרים.

התעייפתי.

נמאס לי.

רוצה להיות קטנה.

להתכרבל בתוך עצמי לשכוח מהכל ושיטפלו בי.

***

יהיה מי שיקרא את הפוסט הזה וידאג, יהיה מי שיגיב, יהיה מי שישאל.זה יהיה בכל הערוצים המוכרים האפשריים. אני יודעת.

אבל לכל אדם יש נקודות שבהם הוא נשבר ומוציא החוצה את הכאבים שלו בצורה כזו או אחרת.

זו הדרך שלי.

אין מה לדאוג.

מחר יהיה יום חדש מלא חיוך.

בעצם למה מחר, כמו שאני מכירה את עצמי בעוד שעה שעתיים, אני רק צריכה לאכול כמה פחמימות...

ולמעשה הכתיבה עצמה מעט עזרה ואני כבר מחייכת שוב.

זה כבר כמעט עבר.

יהיה טוב, כמו שאבא שלי אמר.