צמח בר

והפולניה המרוקאית, אמרה לי לפני כשבועיים, בשעת לילה מאוחרת, על קפה וסיגריה, "תראי איך את יושבת, איזה הבדל מלפני כמה חודשים, בלתי ניתן לתאר. את מדהימה. איזה שקט, איזו שלווה, איזה בטחון, איזו עוצמה". כך היא אמרה.

ומילים דומות, אם לא זהות אמרה שוגר, לפני כמה ימים. "הישיבה שלך השתנתה".

ויום לפני כתבתי לה, בהקשר אחר, אבל על אותו הדבר, "את יודעת שבעיניי זה לא קשר לסקס ומין. זה נותן כל כך הרבה בכל כך הרבה מקומות ודברים שונים".
ולמי שלא מבין, מי שלא יודע, מי שלא מכיר, מי שלא היה שם, זה נראה מוזר כל כך, זר לא יבין זאת, שלכאורה דווקא מהמקום הכי לא מתאים, או המקום שעל פניו נראה הדבר ההפכי ביותר, דווקא משם צומח עולה ומתפתח הכח הזה, הזהות המגובשת הזו. דווקא מהמקום שאדם משחרר ומפגין לכאורה כמה הוא חלש, דווקא משם, מהמקום הריק והנקי, של האפסיות לכאורה, ביטול העצמיות, אובדן הרצון העצמי, דווקא משם, מגיעה היכולת לנשום עמוק ולהמשיך הלאה, מגיעה העוצמה והיכולת לאחוז ולשלוט בה, מגיעים האיזון, השלווה והחיוך להתמודד עם החיים בתנאיהם שלהם (ביטוי שלקחתי ממקום אחר, שהוא כל כך שונה, אבל הו, כל כך דומה, וכן גם שם מדברים על השיחרור והכניעה וההתמסרות).

ובאמת,

אני מרגישה שונה, לא במובן של אחרת ממי שאני, אלא להיפך. אני, יותר אני מאי פעם, אני, כפי שתמיד ידעתי והרגשתי שזו אני, שכך אני צריכה להיות ולהרגיש.  ואני יודעת שאני עוד צריכה לעבוד על כך הרבה, ועדיין עדיין לא שם, ובכל רגע נתון קיימת הסכנה שאחזור אחורה, ועכשיו ההתקדמות תהיה בצעדים קטנים קטנים, קטנטנים, כמעט בלתי נראית כמעט בלתי מורגשת לצועדים. ובכל זאת חייבת להמשיך הלאה, בלי להתייאש.

כמו שבאולם הסוקרים- בעבודה השניה שלי- תלוי על אחד העמודים שלט – "אין יאוש באולם". מלא חב"דניקים שם, ושאר מיני דוסים יש שם בינות הסוקרים. אני יושבת ביניהם, מקשיבה להם מדברים. איכשהו מיד סומנתי, בין האחראים כסוקרת טובה ואני מצווותת דווקא לפרוייקטים מעניינים, כשיש אותם; ובין החבר'ה הקולים, לאחת משלהם, אין לי מושג למה. טווח הגילאים שם נע באזימות של שישים שיבעים שנה. מהצעירים ביותר- בני השבע עשר'ה – שבאו לעשות קצת כסף בחופש הגדול, לבין הפנסיונרים, שבאו בכדי לצאת מהבית, ולעשות עוד כמה שקלים מעבר לפנסיה. לא ניסיתי להתחבר אליהם, אל האנשים. מלכתחילה אמרתי, באתי לכאן בכדי להשלים הכנסה, בכדי שלא אחשוש לענות לטלפונים ממספרים חסומים, ולא בכדי לעשות לי חברים חדשים. אבל הם אימצו אותי אל חיקם והפכו אותי לחברה במועדון הדאחקות שלהם.

מה הלאה?

אני מאוד עסוקה, וזה מעייף, בריצות ממקום עבודה אחד למישנהו, וכן גם בראיונות עבודה, זה מאוד מתיש מבחינה פיזית, ולא מותיר זמן וכוחות לדברים אחרים. גם החום והקיץ לא מקלים עליי, רק מלנשום אני מזיעה, וכך יוצא שאת מרבית השבתות אני מעבירה בשינה, כשאני כמעט לא מרגישה טוב, או מעט יותר מכמעט, אוספת כוחות לשבוע הריצות הבא הממתין לי.ודווקא אני רוצה לצאת, ואפילו קובעת עם אנשים, אבל איכשהו הגוף מעלה דגל, מאותת בסימנים מובהקים, של כאבי ראש, גרון, חום גבוהה, או "סתם" עייפות ונטיה לכיוון המיטה.

והכתיבה? אנ כותבת המון בראש, במחברת, על דפי טיוטה תוך כדי המשמרת, בהמתנה לטלפון שייענה מהצד השני. יודעת שזו מין תקופה המתנה, לאו דווקא משום שאני רצה מכאן לשם, אלא שזו התקופה שאני מסיימת להבשיל, כמו פרק הזמן שעובר בין היותו של הפרי בוסר, ומחספס שיניים, לבין הרגע ההוא שבו אדם נוגס בפרי, וכל פיו נמלא מיץ טעים מרווה ומעיר.

והצילום? חוזרת מעט מעט לצלם, לומדת להגיש עבודות טובות יותר ויותר, בוטחת בעצמי יותר. מרוצה, אבל עדיין...לוחות זמנים של אפס זמן. העיקר שאני נוסעת לרומניה בעוד שבועיים לטיול צילום. בטח אחזור גמורה. מזל שמיד אחרי זה, ראש השנה.

והסטארט אפ ההוא שמילמלתי עליו לרגע? עדיין בגדר רעיון מופשט. אבל יבוא יום והוא יקרום עור וגידים. אין עוד זמן רב.

***

כל מוות הוא לידה מחדש.