צמח בר

כל האקסיות שלי הן שרוטות. הוא אמר.

ואני? שאלתי.

את? את הכי דפוקה שאפשר.

גיחכתי- אני הרי רואה בכך מחמאה,

והוא הוסיף, ואני מתכוון לכך בדרך הכי טובה שיכולה להיות.

*** דפוקה או לא, לדעתי אני הכי נורמאלית וכולם מסביב הם אלו שמסתובבים עם עננים של סימני שאלה מעל לראשם. ***

- - - 

את המסע שלי סיימתי. לא, לא זה הניסוח. את המסע שלי לא אסיים לעולם. את המטרות שסימנתי לעצמי, כשביקשתי ממנו שינחה אותי בדרך הזו, את המטרות הללו, השגתי. בהצלחה. זה מה שרציתי. אני עכשיו מוכנה להמשיך הלאה.

השאלה היא, מה עוד אני עושה כאן? מה המטרה? בפעם האחרונה ששאלתי את עצמי, זה היה ביום שני האחרון, חצי דקה לפני שהוא נכנס אל האוטו שלי. מה אני מחפשת כאן? למה אני עושה זאת? עדיין? זו הייתה שאלה קשה. ותשובה לא הייתה.

שלוש שעות אחרי, מגוהצת מספקות ופיקפוקים, כותבת לעצמי במחברת, בהמשך לשאלה. "קיבלתי את התשובה".

דברים קורים כי הם צריכים לקרות, אנחנו כאן בכדי לקבל את התשומות. אנשים נפגשים כי הם צריכים להפגש, לתת ולקבל.

כבר אמרתי לו בעבר, כמעט בהתחלה- נפגשנו, כי הייתי צריכה לקבל ממך משהו, ללמוד ממך ובאותה המידה, אתה צריך לקבל ממני דבר מה במסע שלך. אז, באותו הזמן, הוא ענה-  אני, אבל, לא במסע.

אמרתי לו זאת שוב, עוד כמה פעמים, במספר אופנים, דרכים וצורות. לפני כשבוע אמרתי לו- אני את שלי עשיתי כאן, אני יכולה ללכת, אבל משהו לא מניח לי ללכת, אני מרגישה כאילו משהו מחזיק אותי כאן, כאילו אני צריכה לתת לך משהו, להנחות אותך במסע שלך, אני רק לא יודעת מה לעשות ואיך. הפעם, הוא לא ענה. כמו שתמיד הוא לא עונה כשזה משהו עמוס מדי עבורו. או שפשוט הוא לא עונה, סתם. לפעמים אני יודעת למה, לפעמים, סתם.

ולמרות שבאתי מוכנה מראש, חצי יודעת, חצי מרגישה, כי עברתי כמה שבועות מתבשלת עם התחושות והרגשות הללו, אני עוד מעכלת דברים שנאמרו שם, שהוא אמר. לא הכל ידעתי מראש. הרגשתי אולי, אבל בלי הידיעה.

וזו הייתה פגישה עמוסה. בדיבורים. ברגשות חבויים, בדברים שלא סופרו מעולם עד כה. לא הכל אני זוכרת, מה אמרתי, מה הוא אמר, אחרי הכל אני עוד מעכלת. לקראת הסוף הוא שאל, האם אי פעם נדבר על דברים רגילים ומשעממים כמו פוליטיקה וספורט?