צמח בר

שואלת את עצמי איזה כותרת אתן לפוסט הזה.

לפני כשבוע הלכה לעולמה בת שכבה שלי. זה היה במפתיע, תוך שעות ספורות. ההודעה פורסמה בקבוצת הפייסבוק של בוגרי השכבה. כמובן שזה גרר תגובות קשות וכואבות של האנשים. לי היה קשה להימנע (אבל בכל זאת הצלחתי להימנע- אני אדם בוגר...בערך) מתגובה צינית, לאור נסיבות מותה והעיסוק המקצועי שלה- מן הסתם לא יכולה לפרט יותר מדי מפאת צנעת הפרט. אבל בכל זאת, הציניות וההומור השחור חגגו אצלי באותם רגעים. את האמת יש לאמר, לא הבנתי למה האנשים לקחו את זה כל כך קשה. אני לא חושבת שמוות זה כל כך נורא. גם לא אם הוא שלי. לא חושבת שאלחם בכדי להשאר בחיים. אשמח להמשיך הלאה מכאן.

בעבודה החדשה שלי - סוג של נחמד, האנשים מאוד מסבירי פנים ומכבדים ובלה בלה בלה, אבל זו שאני החלפתי אותה (היא עזבה סוף סוף באמצע השבוע שעבר) השאירה אחריה כזה כאוס וכל כך הרבה פערים שבמקום להתחיל בדף חדש ונקי, אני עסוקה בלנקות את השולחן שהיא השאירה אחריה. לפעמים יש לי הרגשה שהיא השאירה אחריה אדמה חרוכה, ולפעמים אני חושבת שהיא עשתה חלק מהדברים בכוונה בכדי להכשיל אותי. אולם בהתרשמות שלי מאיך שאנשים מקבלים את פניי – במיוחד הבכירים ממני- עולה שטפו טפו טפו חמסה חמסה חמסה, שהגשמתי ויותר את הציפיות ממני. מצד אחד אני לא מופתעת שזה קרה, ידעתי שזה יקרה, אבל מצד שני, אני מפחדת לנפנף בזה יותר מדי, מפאת עין הרע, וכל מיני שאר אמנות תפלות וטפלות.

ארבעיםוששושלושתרבעי, זה החודש, בעצם עוד שבוע ועוד יום. ביני לבין האדון קיימת חוסר הסכמה כלשהי, אם זה סוף או התחלה חדשה. עניין של סמנטיקה וגיאוגרפיה. מצד אחד אני חושבת שזה סוף, ובאמת שאין לי בעיה עם זה. מצד שני, לא הייתי מתחילה עבודה חדשה אם באמת הייתי מאמינה שזה סוף בלי התחלה.

ובעניין האדון והגבירה מה קורה? באמת שאין לי מושג. לא יודעת לאן אנחנו הולכים, אם בכלל אנחנו מתקדמים, ומהי המטרה. אני זורקת והוא לא מוותר וחוזר, אני מנסה ללכת והוא נלחם ומושך בחזרה. לאמר לו לא, אני לא מסוגלת. אבל הוא יודע שאני רוצה יותר, הרבה יותר משהוא יכול כרגע לתת, אם בכלל. רוצה אבל לא מצפה. בינתיים, בגלל לוחות זמנים בעבודה ובחיים שלי ושלו, בגלל מצבי בריאות שלי ושלו, יש איזו ירידה עצומה בתקשורת שבינינו. במשך היום, אני עסוקה, זה כמעט (רק כמעט!) לא חסר לי, אבל בלילות, אני מוצאת את עצמי מתגעגעת אליו כמעט עד בכי. למה ולמה בדיוק אני מתגעגעת? השד יודע. אולי טוב שכך קורה הדבר, התרחקות איטית, התפוררות בקשר, הסחפות עם הזרם של החיים שלוקחים כל אחד מאיתנו למקומות אחרים. כי אני יודעת, שאני לא הייתי מסוגלת לחתוך חד וחלק.

אגב בריאות- עדיין מושכת מעט מחלה, עדיין משתעלת, אבל לא נורא. מזה כשבוע מרגישה יחסית טוב, השיעול נחלש, גם אם לא נעלם לחלוטין, הנה אפילו הפעלתי מחשב בבית, אחרי שבועיים שהוא היה כבוי.

מתחילה להרגיש שאני שוב מטפסת בעליה, לאחר כמה שנים של ירידה במדרון תלול ותלול פחות. שוב מפעמת התקווה, אין לי מושג לעבר מה.

ואם נחזור לארבעיםוששושלושתרבעי- המממ...מה רציתי לאמר- אה, כן, נזכרתי, בעצם כל השנה האחרונה עמדה בסימן של ארבעיםוששושלושתרבעי. מוות של הקליפות הישנות שעטפו אותי עד השנה האחרונה, שחנקו אותי, שגרמו לי למות בעודי בחיים. התחלה וצמיחה חדשות שלי כפי שאני במקור וגם היום. מעניין לציין שהחודש, לפני שנה, הכרתי את האדון - וירטואלית, שגם לו, מטבע הדברים אני מייחדת מקום של כבוד בפנתיאון הצמיחה שלי. הנה סוג של התחלה, אפילו אני מודה.

טוב, אני מתחילה להתמרח, ותיכף אהפוך רגשנית מדי ופלספנית מדי לטעמי.

זה הזמן לפרוש בשיא.

שבוע טוב לכולם.