צמח בר

ככה קטנים בקצרה:

שמונה וחצי בבוקר, יום שישי, כל המתחם שומם. רק באיזור של דומיניק אין חניה בשיט, והתור ללחם ארוך...קונוטציות לא חיוביות.

***
פקידת הבנק אמרה לי שאני לא בזבזנית. אני לא יודעת אם לקבל את זה כמחמאה או להעלב.

***

"אנחנו אוהבים אנשים כמוך", אמרו לי הבוקר באחד מהמשרדים הממשלתיים שאני עובדת מולם.

***

ימים מטורפים בעבודה, חוזרת סחוטה הביתה, ואין לי חשק לשבת מול המחשב. עדיין לא בריאה לחלוטין, אבל הרבה יותר משהייתי בחצי השנה האחרונה. לעיתים נחה, לעיתים לא. ההרגשה בגלובלי, היא סך הכל טובה.

***

המסע ממשיך, למרות שחשבתי שהגעתי אל היעדים, אני מגלה שהם לא נכבשו לחלוטין. עכשיו לומדת לבטוח בעצמי ובחושים שלי. לומדת שכשאני יודעת משהו, אני באמת יודעת אותו גם אם זה קורה כעבור שלושה חודשים או חצי שנה.

עכשיו לומדת להתמסר ולתת את עצמי מהכיוון השני, מלמעלה. זה קשה לא פחות, כי הפעם אני היא זו שצריכה לקבוע את הגבולות ולהחזיק במושכות. ועכשיו אני צריכה לבטוח בעצמי שאראה את הדרך למרות שהיא לוטה בערפל ולא ברורה. נותנת לעצמי להנחות את עצמי. לומדת לבטוח בעצמי, כמו שאתה לומד לבטוח בי.

עכשיו אני רואה את הדרך שעשיתי במבט מלמעלה. 

*** 

יושבת עם עצמי לאכול סושי על הבר באחד המקומות הפומביים שקועה בענייניי שלי. מרימה מבט לרגע, ופוגשת מעבר לשני כיסאות לצידי, את עיניו. מה שלומך? שואל לכאורה בנונשלאנטיות, אבל יודעת שבקושי עוצר בעצמו וברגשותיו על פניו לא עושה עניין מכך שלא נפגשנו כבר כמעט עשר שנים. חייב לשמור על מראית עין לטובת בת זוגו שהמשיכה לשוטט בין החנויות.

הוא חלף במחשבתי לאחרונה, מעין מחשבה עוברת של "המממ...הוא, מעניין מה שלומו? לא, לא עד כדי כך מעניין שאחפש אחריו". והנה החיים, או כוחות היקום, או איך שלא תקראו לזה, מגישים לי אותו על מגש של סושי ודים סאם. עברו כמעט עשרים שנה מאז שהייתי מאוהבת בו. ואני מביטה בו מהצד, הוא לא השתנה הרבה, סיפורים דומים. כשקמתי ללכת, אמר משהו כמו- אני מקווה שהפעם הבאה שנפגש לא תהיה בעוד עשר שנים. אתה יודע איפה למצוא אותי, אמרתי בחיוך המונה ליזה שלי והלכתי.

עוד סגירת מעגל.