צמח בר

ועכשיו כשהגענו שנינו אל מין סוג חדש עבורנו של ישורת, אנו מתרגלים ללכת במישור, לא בעליה ולא בירידה, ואנו נושמים אוויר של פסגות, מגלים איזון בעצמנו וזה חדש לנו.

ועכשיו, לא אדוני, ולא גבירתי. ולמעשה שקט. שקט של התרגלות, של הפנמה, שקט של החיים ממשיכים במסלולם כשאנו מעכלים את אשר היה, את אשר עוד יהיה ומנסים להבין מה יהיה הצעד הבא. ביחד או לחוד.

ועכשיו, בלי אדוני, בלי גבירתי, הגעגועים צפים ועולים בחוזקה. לא לאדוני, לא לגבירתי, אלא לאדם שהכרתי מההתחלה, לאיש שקיבל את האמון המלא שלי, כפי שאף אדם לפניו לא קיבל, בלי שום הצדקה לכאורה, ובכל זאת, לא איכזב את הבטחון שנתתי בו. געגועים, לאיש שהיכרתי עוד אז, כשלא ידעתי מיהו, האיש שהכיר אותי עוד לפני שידע את פרצופי. געגועים לאדם שנגלה במשך כל התקופה בין ההודעות, ובמהלך התקופה האחרונה, בין העליות לירידות, בין אדוני לגבירתי, בשיחות שהיו חשופות ומצמררות, שהיו ארוכות וקצרות, שהיו גלויות ונחבאו אל הכלים. געגועים לאיש שהוא כל-כך, לאדם שהוא צפוי להיות.

אנחנו ממשיכים הלאה, כי זה חלק מהמסע. שלי ושלו.

ארבעיםוששושלושתריבעי.

זו הייתה השנה שהייתה.

תחילתה של תקופה חדשה.