צמח בר

ואני התאהבתי במי שהיה לי אדוני.

לא שזה הפתיע אותי. לא שלא רציתי.

הלא כל מטרת המסע הזה הייתה לגעת באותם מקומות שלא נגעתי בהם שנים, האהבה, השנאה, הבכי, הכאב, הצחוק השמחה.

ולא הייתה זו אהבה שבה מתאהבים בבעל הכח, הסמכות, השררה. במי שנמצא למעלה.

ממקומי שהייתי בו אז ושם, מהלמטה, הכרתי אותו על בוריו. לא רק את העוצמות שלו, אלא גם את החולשות והפחדים והשדים שרדפו אותו. ידעתי אותו הרבה יותר טוב משהוא ידע את עצמו.

והתאהבתי בו.

ידעתי שלא יקרה עם זה כלום, ידעתי שלא תצמח מזה זוגיות ואין תוחלת. אבל התאהבתי בו, ואהבתי אותו, ורציתי אותו, את כולו, ורציתי להיות איתו.

רציתי מבלי לקוות. מבלי ציפיות.

לעיתים שגיתי בפנטזיות, אבל לא נשענתי עליהן. ידעתי שזה לא.

פשוט לא.

מסיבות אובייטיביות ולא רק סובייקטיביות.

פשוט לא.

ואז התחלתי לעלות. לא שרציתי לעלות. לא מולו. רציתי להשאר קטנה ונמוכה מולו.

אבל לא הייתה לי ברירה ועליתי.

והוא קצת התחיל לרדת.

ואני רציתי לעזוב.

לא כי הוא התחיל לרדת, אלא משום שהרגשתי שהמסע שלי – ביחס אליו, מוצה עד תום. את המטרות שלי השגתי, עכשיו נותר לי להמשיך לצעוד בדרך. בלעדי ההנחיה שלו.

וכשרציתי לעזוב, הוא המשיך לרדת עוד ועוד.

וביקש שאשאר, עוד ועוד.

ניסיתי כמה פעמים.

לא יכולתי לאמר לו לא.

הוא ידע כיצד אני מרגישה כלפיו. הוא ידע שאיני מסוגלת לאמר לו לא.

והמשכנו עוד הלאה.

כשהוא הפעם במקום הנמוך, ואני גבוהה, גבוהה.

זה היה טוב וכן השיג וקיבע את המטרות שאני רציתי להשיג ולקבע.

המטרות שלו היו פחות ברורות, אבל נראה לי שלפחות חלק מהן הושגו.

והוא ידע שאני רוצה עוד, יותר ממנו, איתו.

והוא ידע שאיני מצפה למאום.

אבל בי לא עמד כוחי להפרד ממנו, ובו, גם הוא לא יכול היה לוותר עליי.

לשנינו לא הייתה ברורה המטרה.

אבל אהבתי אותו.

עודני.

והתחלתי לסבול.

ורציתי עוד.

וכשרציתי עוד, יותר, ברמה העקרונית, וכשהבנתי למה אני מתכוונת כשאני אומרת עוד ויותר,

כשניסחתי לעצמי במילים מפורשות שאני רוצה אהבה וזוגיות, הצלחתי לאמר לו שדי. אני רוצה פסק זמן, ובבקשה שלא יצור איתי קשר. וגם אמרתי לו, שחלק ממני נקרע ורוצה שיבקש, שיתחנן שלא אלך, אבל בבקשה שלא יעשה זאת.

ולאחר מעשה, בכיתי במשך שש או שמונה, או שמונת'לפים שעות רצופות.

ולמחרת בבוקר הגעתי עם עיניים נפוחות לעבודה, וכל הזמן הסתכלתי על הטלפון אם התקבלה הודעה.

וזה היה אתמול, ושלשום.

והיום, יום מחורבן לאללה בעבודה, יום רצוף תקלות, שחלקן נובע מפיזור הנפש שלי בשבועות האחרונים, ומחוסר הרצון לעשות micro-managing שכפי הנראה מחוייב המציאות. והדבר הראשון שאני רוצה, זה לספר לו, לחלוק איתו, לשתף אותו להודיע לו, לדבר איתו. אולי אפילו...

והידיעה שהוא עובד מול הבית שלי אינה עוזרת. אני מחנה את האוטו מתחת לבניין, ומתאפקת שלא לצאת ולהשקיף לבניין שלו, אולי הוא בחוץ לסיגריה.

זה קשה לי.

אבל אין לי ברירה.

אני חייבת לעצמי את הצעד הבא.

ואני שוב בוכה.

ואני סוג של מנחמת את עצמי באמירה, אם זה לא היה קשה כל כך זה לא היה זה.

אני בשלה, סוף סוף לצעד הבא.

 ***

אוי, כמה אני מתגעגעת אליו.