אני אפילו לא
יודעת אם קשה לך כמו שקשה לי.
סביר להניח שלא.
מעולם לא היית טוב
בגילוי רגשות. רק כשהיית למטה למטה, היית מודה בחצי פה, שהתגעגעת ושאתה זקוק לי.
לא יותר מזה. גם לעצמך אינך מגלה את רגשותיך שלך.
האם כואב לך?
מתאפקת מלשאול
אותך לשלומך, להודות שקשה לי. כי אז נמשיך לדבר והכל יחזור למה שהיה עד לפני עשרה
ימים.
אני מתגעגעת אליך.
כשאני עסוקה בעבודה זה עובר פחות או יותר, אבל אז ברגעים המתים, של בין לבין,
כשאני נוהגת, או כשאני במיטה, אני מתכווצת ונקרעת בפנים והדמעות עולות וזולגות בלי
שליטה.
אני לא מרגישה
שאני עושה טעות, או שעשיתי טעות, לא אז ולא עכשיו. זה היה הדבר הנכון לעשותו אז.
וזה הדבר הנכון לעשותו עתה. אבל זה לא מפחית את הכאב.
והבדידות נוראה.
בטח אצלך שום דבר
לא השתנה.
*
אני מאוהבת בך. זה
ידוע.
אבל איתך זה לא
זוגיות ולא אהבה.
ואני רוצה זוגיות
ואהבה.
רצוי איתך, אבל
אני לא משלה את עצמי.
איתך זה לעולם לא
יקרה.
אם ישתנה משהו,
תודיע לי, נכון?
*
אני לא מודיעה לך
כשאני כותבת ומפרסמת. אח"כ אני מתאכזבת כשהתגובה שלך מנומסת, צוננת ומסוייגת.
קרה. זו המילה. גם אם אתה מודה שהסיבה לכך היא שאתה לא רוצה שאחסום אותך.
*
האם כואב לך?
*
אולי עדיף ככה.
שתיקה.
*
לא יכולה לדבר על
זה עם אף אחד.
גם הכתיבה קשה לי.
כותבת כאן, במקום לפנות אליך.
אתה הרי היית החבר הכי טוב שלי.
הכרת את כל מוצאותיי הריגשיים והנפשיים.
ועתה אנה אני באה?
*
קרועה.
שתוקה.
אלומה.
כאובה.
כל מה שאני רוצה
זה להיות אהובה ונאהבת.
*
אני חלשה,
ובחולשתי אני
מתחזקת.
מתוך חולשתי,
עולה ובאה עוצמתי.
משם אני שואבת את
כוחי.
***
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
