לפני כשלוש שעות
הפוסט הזה היה סדור וערוך בראשי.
עכשיו אני בוהה במסך
לא יודעת איך להתחיל לכתוב, או מאיפה, או במה?
לא הרגשתי טוב
אתמול.
בכלל בשנה
האחרונה, מספר הימים שבהם הרגשתי טוב, אפילו טוב יחסית, היה נמוך לאין שיעור מול
הימים שבהם, אפעס...
אתמול בבוקר, אחרי
הביקור אצל האורטופד (בירכיים וכאלו, תרזי הוא אומר, לפחות שני קילו בחודש, למשך
עוד תקופה ארוכה ארוכה), כשאני כבר באוטו בדרך לעבודה, נתקפתי גלי חום וקור וצמרמורות,
וכל מיני חולשה וכאלו. זה לא עבר במשך היום. מין חולשה מגעילה כזו. עיניים נעצמות
מאליהן, ללא סיבה נראית לעין.
בערב כש....
לא. לא זה מה שאני
רוצה לכתוב.
לא על הבריאות
שלי.
לא רוצה להתעסק
בזה יותר.
רוצה להיות בריאה.
אין לי כח לכל החולירות שתוקפות אותי.
סותמת.
רציתי לכתוב על
משהו אחר.
על חזרה לשם.
יומן מסע.
אחרי שירדתי ועליתי
ושוב לא ירדתי (ומן הסתם אני לא מדברת על המשקל שלי), ניסתי לדמיין את עצמי שוב
למטה. ניסיתי לשחזר ביני לבין עצמי איך ההרגשה להיות שם. אני זוכרת טוב מאוד את
ההרגשה. השלווה. תחושת השייכות. הידיעה שיש מישהו שדואג לי. זה מרגיש נפלא. אבל לא
זו ההרגשה שניסיתי לשחזר. ניסיתי, כתרגיל מחשבתי-רגשי, מעין סוג של דמיון מודרך, ניסיתי
לראות אם אני מסוגלת שוב להיות נמוכה.
ונתקפתי בחילה
וסלידה.
והבנתי, שכן,
הייתי שם למטה. זה עשה לי טוב, הפנמתי וקיבלתי את מה שהייתי צריכה. זה היה אחד
הדברים הכי חכמים והכי טובים שעשיתי לעצמי בימי חלדי. אבל ידעתי, שלשם אין לי דרך חזרה. לשם לא
אחזור. לא מרצוני שלי.
אתמול בערב, אחרי
שהתאוששתי מהחולשה של כל היום, והבחילה פתאום הרגשתי נפלא. יצאתי מהאוטו וקלטתי
שאין לי בחילה. שעתיים אחרי כן, ניסיתי לדמיין את עצמי, את איך שהרגשתי, לשחזר את
ההרגשה של איך הרגשתי איתו כשהייתי למעלה.
ונתקפתי בחילה
וסלידה.
ומשפט הדהד בראשי
שוב ושוב- לשם אני לא חוזרת.
והלכתי לישון בלי
לבכות, ובלי געגוע.
וקמתי בבוקר – עם קשיי
הבוקר הרגילים של ה ADHD ושאר בעיות הקיבה שלי, אבל עם שלווה ורגיעה
גדולה בלב.
כן, עדיין חושבת
עליו. בודקת את הוואטסאפ לראות מתי הוא last seen , בכל זאת, הרגלים של למעלה משנה קצת קשה
להשתחרר מהם מהיום להיום. אבל זה מרגיש אחרת- משוחרר, חופשי, מחוייך.
כן, אני עדיין
אוהבת אותו. הוא עדיין חשוב לי.
אבל... לא כפותה
לדמותו.
רוצה בנזוג- שיהיה
חבר, מאהב ואוהב.
כזה שאוכל לצאת
איתו ולהיכנס איתו.
על כל המשתמע מכך.
כן, אני אמשיך
במסע שלי.
כך או אחרת.
אני יודעת שבעתיד
צפוי לי לפחות עוד תהליך אחד קשה לא פחות מזה שעברתי בשנה האחרונה. והוא יהיה דומה
ושונה בעת ובעונה אחת. וזה יהיה איתו ובלעדיו. ואני אמשיך לפרוץ את החומות והכבלים
של עצמי, ואגיע לאט ובזמן הנכון והמתאים לי, למקום שאליו אני צריכה ואמורה להגיע.
ולו יש את האפשרות
והבחירה להיות שם איתי או בלעדיי.
כי גם הוא צריך
לעבור את הדרך הזו. איתי או בלעדיי.
לא יודעת איך
להסביר את זה.
אז אשאיר את זה
כך.
עברתי דבשת.
ממשיכה בצעדים
קטנים הלאה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
