צמח בר

וכמו תמיד, מילים שהיו מוסדרות אצלי בראש, ממתינות לכתיבתן, נעלמו ונאלמו עם הפעלת המחשב.

מה זה היה?

כן, השיחה על טעם הלוואי, עם המלכה הקופצנית.

היא שאלה, מהיכן הגיע לי המשפט על טעם הלוואי.

ועניתי, שהוא קפץ לי לראש.

ושאלה, למה התכוונתי כשאמרתי טעם לוואי.

שאלתי בחזרה- תגדירי טעם לוואי.

אמרה- זה הטעם שנשאר בפה אחר שהטעם האמיתי והמקורי כבר נעלם.

הנחתי ראשי על פרק ידי, והבטתי בשמש הקופחת על האנשים העוברים בשדרה ומעט המכוניות שחלפו בכביש בצהרה של שבת חמה והרהרתי.

כן, עניתי, זו בדיוק ההגדרה, טעמן של אהבות לא נכונות, החלטות לא נכונות, ובכלל, כל מה שנשאר אחרי. טעמה של החמצה.

וסיפרתי לה על אישאחד. שבמשך שמונה עשר שנה אהבתי אותו בהפסקות. שכשהכרתי אותו מבחינתי הוא היה על האולימפוס, ולאט לאט, עם השנים, ככל שהלכתי ובאתי, וברחתי וחזרתי עד שהלכתי ולא שבתי, האולימפוס התנמך, או שהעמק שבו שריתי התמלא, והפך לגבעה ואחר להר נישא. שבהתחלה הערצתי אותו, עד כמה שאני יכולה להעריץ אדם, הוא היה (עדיין) חכם, ומשכיל, ומוכשר, וכתב ספרים ושירים והבין במוזיקה, אוכל ואומנות והיה מטורף. וזה משך אותי, והפחיד אותי בו זמנית.

ובהמשך כמה היה מאושר ככל שהיה איתי, והאור שנדלק בפניו בפכל פעם שגיליתי שיר שהוא כתב אליי ועליי, כי לספר לי ישירות לא יכול היה. וכמה אהבתי שבלילה, תוך כדי שינה משך אותי אליו וחיבק אותי בגופו עד שנחנקתי מחוסר אוויר ומחומו ולא נתן לי להתרחק ממנו כל זמן שהייתי לידו.

וסיפרתי לה, איך בהמשך דמותו קטנה בעיניי, יותר ויותר, ולא סיפרתי למה.

רק אמרתי שזה- ההתקטנות הזו – קרה לי עם עוד אנשים ושזה מעציב אותי, שאני מתפתחת ומתקדמת כל כך מהר, ואנשים אחרים נותרים מאחור.

והיא אמרה- אולי תנסי להאט את הקצב.

עניתי- זה לא בכוונה.

ושאלתי- איך אני יכולה להאט?

והיא נאנחה ואמרה- נו, טוב, לפחות אני יכולה לעמוד בקצב שלך.

אח"כ המשכנו בשיחה, שהייתה ספק עצובה, ספק שמחה, ושיתפתי אותה בתהיה שיש לי- כיצד להכיר גברים חדשים?

לא מצאנו פתרון.

זו בעיה.