צמח בר

כשאחותי התקשרה אליי למשרד בצהרים, היה לי קצת מוזר, הרי דיברנו שעה או משהו כזה לפני כן.

היא שאלה אם יש לי רגע זמן, ואם אני יכולה לדבר.

כן, אמרתי לה, אני יכולה.

ואז היא קצת נתקעה, מהססת ופלטה את שמו- הוא התאבד.

עניתי בחיוך קל- אני לא מופתעת. זה היה צפוי.

היא מן הסתם הופתעה מהתגובה שלי.

המשכנו לשוחח עליו עוד כמה דקות וסיימנו את השיחה.

המשכתי לעבוד, אבל אחרי רגע, זה נחת עליי כמשקולת.

הוא התאבד.

כן, זה לא מפתיע.

אבל זה כואב.

הופתעתי מעוצמת הכאב שלי.

הפעם האחרונה שהייתי איתו בקשר הייתה כשהפייסבוק הפציע לישראל.

לפני כן, פגשתי אותו בהזדמנויות שונות, מספר פעמים, באופנים שונים.

הכרתי אותו עוד כשהיה נער, ואני הייתי נערה.

יצאנו מספר פעמים.

הוא היה יפה כל כך, ועדין וכואב.

הכאבים שלנו היו דומים. הרקעים שלנו דומים, רק ששלו, היה מעט יותר קיצוני, יותר קשה, יותר כואב.  

מכל הפנים שאני לא זוכרת, ואני הרי לא זוכרת פרצופים,

דווקא את פניו שלו, היפות, הנעריות, החייכניות השיער הארוך החלק, העיניים האפלות, הכואבות, השחורות - לעולם לא אשכח.

לא חשבתי עליו שנים.

למה זה כואב כל כך?

מוכשר בטירוף ככל שהיה, חכם ומוצלח בכל דבר שנגע בו, אני יודעת שלא מצא שלוות נפש, חיפש עצמו במשך שנים, עשה כל מיני דברים שונים בכל מיני כיוונים, מצא עצמו חי על הקצה, באקסטרים, שם מצא רגיעה יחסית. אהבו אותו המון אנשים, אבל כנראה שזה לא היה מספיק.

בסופו של דבר הוא משך את האקסטרים עד לסוף, פתח מצערת עד הסוף והגיע למקומות שעליהם ואליהם לא העזתי לקחת את עצמי, למרות שלא פעם חשבתי עליהם.

הוא היה נשמה מיוסרת, שלא מצאה מקום בעולם הזה.  

אני מקווה שעכשיו הוא מצא את שחיפש.

את השלווה המיוחלת.

את החופש והשיחרור.

אבקש שימצאו לו מקום מנוחה.