צמח בר

יש מלחמה בישראל.

ובכן, סוג של.

הדרום בעיקר סובל, השפלה והמרכז בהבלחות, צפונה משם עוד פחות.

בעיתות כאלו, הדבר האנושי ביותר הוא להתכנס למקורבים אליך, המשפחה, החברים האהובים. לחפש אותם, לשהות בקירבתם, לקבל ולתת חיבוק, חום, אהבה.

משום מה זה לא מופיע אצלי. אין לי רצון ולא צורך.

גם החרדה והדאגה כמעט ולא.

בהתחלה האשמתי את מלחמת המפרץ הראשונה אז נפלו טילים מרחק מאה מטר מהבית שלי, ומנגנון הפחד והאימה אצלי נשחק מאז.

אבל זה לא רק זה.

משהו חסר לי כאן. אני לא ממהרת לחפש חיבוק תמיכה או תשומת לב ממישהו.

זה לא חסר לי.

אני נמצאת בלבד שלי, וזה לא מפריע לי.

לא חסר לי מאומה.

וזה לא מפריע לי.

אבל משהו כן מפריע לי.

העובדה שזה לא מפריע לי, לא אכפת לי שאני לבד, שהצורך בביחד לא עולה כלפי מעלה-  זה מה שמפריע לי.

לא החסרון בזוגיות מפריע לי, אלא העובדה שהיא לא חסרה לי בכלל בפרט בזמנים כאלו, זה מה שכואב לי.

כן, באיזה מקום אני רוצה זוגיות.

אבל אין לי תחושת צורך בכך.

הפכתי להיות קשה. קשה מדי.

קליפת הסרטן הפכה להיות שריון צב, ובתוכו אני גדלה ומתפתחת, ויחד עימי גדל ומתעבה גם השיריון.

כואב לי שאני לא צריכה זוגיות. לא זקוקה לבנזוג. לא מחפשת מישהו להתחבק איתו, מישהו להתנחם עימו.

לפני כמה ימים הבנתי שהמסע שלי לא הסתיים.

הגעתי לנ.צ. הראשונה.  דווקא זו שלמיטב זכרוני לא חשבתי עליה כעל יעד או מטרה.

אבל היא הייתה הראשונה להיכבש. כבשתי אותה פחות או יותר. עכשיו אני מתרגלת לכיבוש. הגיוני שזו תהיה הנקודה הראשונה אם חושבים על כך. מתבקש אפילו. 

אני יודעת ברגש מה הנקודה הבאה שאני אמורה/ צריכה להגיע אליה במסע שלי, כחלק ממטרות המסע.

אני לא יודעת מתי ואיך זה יקרה הפעם.

אם זה יקרה.

אם אתן לזה לקרות.

לכאורה הפרמטרים השתנו, אבל לא ממש. אני רק צריכה להבשיל עם המחשבה, ולכך ידרש עוד הרבה זמן.

אני צריכה לרצות לעשות את הדרך. לרצות להגיע לנקודה הזו. וכרגע לא בא לי על הדרך כל כך. לא בא לי להתאמץ.

כואב.

אבל לא מספיק.

ובנימה אופטימית זו אני מוסיפה את דבר העורך- בחודשים האחרונים אני שוקלת לסגור את הבלוג לפרטי. לא בגלל מישהו מסויים, אלא משום שהתחלתי להבין שאנשים שעובדים מולי, או רוצים לעבוד מולי, עשויים לחפש את השם שלי ברשת, וכשכותבים את השם שלי בעברית- כמובן בלי שגיאות כתיב, התוצאה הראשונה שעולה, זה הבלוג הזה. לא שיש לי בעיה עם מה שאני כותבת כאן. אני לא מסתתרת. הבלוג הזה הוא מי שאני. אבל בכל זאת, זה לא נראה לי מתאים. 

בכלל לא בא לי על אנשים בזמן האחרון.

יותר מדי טוב לי עם עצמי.

הרבה יותר מדי.