צמח בר

וכמו מלכת שבא שהגיעה בשיירה של גמלים, עבדים ושפחות, עמוסה במתנות ומנחות והניחה אותם לרגלי המלך החכם באדם וביקשה את חוכמתו, כך גם אנוכי ביקשתי את חכמתך שלך והנחתי לרגליך את השיירה שלי- גמלי הפחד שליוו אותי בדרכי הארוכה עד מאוד, ועבדי הכאב שמעולם לא התרחקו ממני וכרעתי לפניך כשיפחה חרופה ופרשתי את מינחותיי לרגליך שתעשה בהם כבשלך.

וכמו מלכת שבא, חסרת השם אך יפת התואר, אחזור אף אני לארץ הרחוקה ממנה באתי, נושאת עימי את מתנותיך שהענקת לי ואשאיר מאחוריי שובל של ריח שלעולם לא יתמוסס מהזכרון.

****

אחרי כמה? חמישה? שישה? שבועות...מתגעגעת אליך. 

למה אתה שותק? למה אתה לא כותב? 

או שמספיק לך ללחוץ לייק על הפוסטים בפייסבוק שלי?

לפחות ככה אתה יודע מה מצב הרוח שלי ומה עובר עליי.

נשבעתי לעצמי שאניח לך ולא אצור עמך קשר- ולא, זה לא עניין של אגו, זה עניין של לתת לך לחיות את החיים שלך. לתת לעצמי לחיות את החיים שלי.

אבל אתה מקשה עליי. 

מה התחלת ללייקק לי את הפייס ככה סתם באמצע החיים? 

פתאום אני מוצאת את עצמי פותחת את הפייס באמצע היום, לראות האם לחצת לייק, האם ראית מה כתבתי, מה פרסמתי. 

לא, אני לא מפרסמת פוסטים אליך, או עבורך, בטח שלא בפייסבוק, כבר אמרתי לך.
גם עכשיו הפוסט הזה נועד בכדי לרוקן ממני את המילים ולא בכדי שתשמע (ממילא לא נראה לי שאתה עדיין ממשיך לעקוב אחר הבלוג הזה). 

אבל, נשבעת לך, אני כבר לא מבינה (לא שהבנתי לפני-כן). 

אתה לא חסר לי, אבל אני מתגעגעת. 

תכתוב כבר, מעצבן שכמוך. 

ותמשיך ללחוץ לייקים. 

למה לא עשית זאת עד כה?

אני עדיין...

טמבל. 

***

יום אחד, אולי תצליח למצוא את הדרך לממלכה שבא שלי.

ואולי אז, אמשוח אותך להיות לי למלך. 

המלך שלי. 

מלך שבא. 

המלך שבא.