צמח בר

ואחרי ששוגר סיימה להסתפר ולצבוע את השיער (בגוונים של כחול ו-ורוד), אני כבר גוועתי ברעב, וכל מה שהיייתי מסוגלת לעשות זה לנבוח "אוכל".

אז הלכנו לאכול. מה שהיה קורה בכל מקרה.

המקום היה עמוס לעייפה, מצאנו לנו מקומות ישיבה, בפינה שכוחת אל מול איזור ה- utility של המטבח.
ניחא, מילא, שיהיה.

המלצר התעכב, הלך ובא, לא היה מאורגן על סדר העדיפויות שלו. בינתיים התבוננו בעובדים, בטבחים, בשף שהקרין מיקצועיות וטעם כל מנה ושוחחנו. לשוגר ולי מעולם לא חסרו נושאי שיחה, על עבודה, מאהבים, לימודים, צילומים, ההליכה על הדגם, הנסיעה הקרובה, ועל איש שחזר בפתאום לחיי ועשה אותי מאוד מרוצה.

כשקיבלתי את כוס היין, הרבה לפני האוכל, ראיתי את השף, יש לו עיניים כחולות כמו ביום שמש חורפי קר קר קר אחרי סופת גשמים עזה, מתבונן בי- זו לא הייתה הפעם הראשונה- וזורק הערה או הוראה כלשהי למישהו. לא שמעתי, לא הקשבתי. הייתי עסוקה. זיתים הוגשו אליי. לא ראיתי שזיתים הוגשו לאף אחד מהסועדים. אמרתי תודה למלצר המגיש. באמת זיתים טעימים. 

אחר כמה רגעים, נגש אלינו מעבר לדלפק, ושואל, הכל בסדר, קיבלתן את הזיתים?
"כן, תודה. אנחנו מרוצות" ענינו שתינו, מחייכות.
אני כבר ניחשתי את העתיד לקרות.

קיבלנו את האוכל, אכלנו, נהנינו, הזמנתי עוד מנה, הגיעה שגויה, סובבתי את הגב למלצר והמתנתי לחדשה- המנה הנכונה. כל הזמן הזה, אני רואה אותו עובד, מסתובב בין הטבחים והעובדים, טועם מנות ובין לבין עיניו הכחולות (כל כך יפות שזכרתי) נחות עליי, מביטות, מתבוננות, בודקות.
בסופו של דבר, הוא ניגש שוב מעבר לדלפק, הכל בסדר, אתן זקוקות לעוד משהו?
המממ... לימונים, שוגר עונה.
והרוטב הצהוב הזה- אני ממשיכה, אה וגם זיתים.

בינתיים המקום נירגע. הוא הלך אל היציאה, וניגש אלינו, הפעם בלי שהדלפק יחצוץ בינינו.
האם את מורה? שאל אותי.

שוגר נחנקה מצחוק- היא? מורה?
אז בקבע? ממשיך לשאול;

הפעם אני נחנקתי מצחוק. כן, רצו פעם שאשאר בקבע.
אם כך אז משהו במיסטיקה; 
לא,לא. אני צוחקת ומציגה את עצמי ואת שוגר.
בינתיים הוא נאלץ להכנס בחזרה.

עוד פעם פעמיים ניגש אלינו מחוץ לדלפק, להמשיך בשיחה.
בפעם השלישית אמרתי לו, תתקרב רגע, אני רוצה לשאול אותך משהו – התקרב ואני לחשתי לו באוזן (בכל אופן חשבתי שלחשתי, כי בדיעבד הסתבר לי ששוגר שמעה) – "אם אתן לך את מס' הטלפון שלי, תתקשר?"
הוא נבוך, אולי אפילו הסמיק, נרתע לרגע לאחור ואמר, "כשאחזור אל מאחורי הדלפק, אלחץ לך את היד ותעבירי לי את הפתק".
חייכתי, והתלבטתי לרגע, מס' הסלולרי שלי לא מופיע בכרטיס הביקור, וחוץ מזה, זה לא לעניין לתת כרטיס ביקור, קרעתי חלק מתפריט הנייר שהיה על השולחן, וכתבתי את המספר. 

.

.

.

.

.

שעה אחרי שהגעתי הביתה, אני שולחת הודעה לשוגר- אני לא זוכרת איך קוראים לו.
היא עונה לי- את שרוטה.

***

בכל מקרה - 

טוב לדעת שעדיין יש לי את "זה"

 

נ.ב. ולמעשה הנושא של הפוסט הזה (אחרי הכל, אני לא יכולה לכתוב משהו קליל סתם ככה, לא?)

מעולם בחיי לא דחפתי למישהו את מס' הטלפון שלי-חיכיתי שהם יבקשו אותו. 
היכולת שלי, הבטחון שלי, לאמר מה אני רוצה, לקחת את מה אני רוצה, לצפות לקבל את מה שאני רוצה, ולא להתפשר- כל אלו אלמנטים של הכרה בערך עצמי. הכרה אמיתית וכנה. סוף סוף אני יודעת מה וכמה אני שווה. 
כל אלו ניתנו לי במהלך השנתיים וחצי האחרונות- ההליכה על הדגם והשליטה.
לפני כמעט שלוש שנים - בחרתי לאבד שליטה, כי עמוק בלב ובבטן ידעתי שזה מה שאני צריכה בכדי לרפא בתוכי את מה שזקוק היה להירפא. אחרי כמה חודשים (שלושה או ארבעה, או חמישה) זה התהפך, והתחלתי למשוך אליי את השליטה בחזרה. התהליך הזה נמשך בדיוק שנתיים נוספות. 
למדתי הרבה כשהייתי שיפחתו/ כלבתו. זה עשה לי טוב. טוב מאוד אפילו. מעולה. 
למדתי הרבה יותר כשהייתי גבירתו/ אדוניתו. 
התהליכים שעברתי איתו- עזרו לי מאוד- אל תצחקו- בעיקר בעבודה, אבל גם בחיים עצמם. 
בהתחלה- הרבה אנשים אמרו וכתבו לי שעברתי לצד האפל. 
בעיניי זה לא צד אפל- וזה לא שמשהו בי פתאום השתנה. זה תמיד היה קיים, חלק ממני, רק מעולם לא היה חשוף גם לא לי. כל שהייתי צריכה לעשות, זה לגלות אותו, להכיר בו, להבין שזה חלק ממני ולאמץ אותי. 
זה מי שאני. 
גם. 

שליטה. 

אין בכך טוב או רע, אפלה או אור. 
זה אלמנט.
בסיסי. 
הטוב או הרע נובעים מאופן השימוש בשליטה.  

ובכל מקרה, עדיין אין בי רפואה שלמה. יש בי עוד דברים נוספים הממתינים לכך. עוד חומות נוספות שעליי לעבור. 
אבל כבר מזמן למדתי. כל דבר קורה בזמן הנכון. אין טעם לדחוק בדברים. 

זה יקרה כשאהיה בשלה לכך. 

בינתיים אני מתבשמת באהבתו של איש.