צמח בר

יום חמישי בבוקר, לא מצליחה להתעורר, כאילו לא היה יום כיפור אתמול ולא עשיתי מאומה.

מאחרת לעבודה בשעה ורבע. ממילא אין מי שמפקח על השעות שלי. הכי חשוב להם שאני מגיעה והעבודה נעשית.

הרבה עבודה. הרבה בעיות תקלות ובלת"מים. אני צריכה לפצות על ימי החופש של החגים. מרבית העבודה שלי נעשית מול חו"ל ובדרכי העולם ואינה נחה בזמן שאנחנו חוגגים ולועסים עם משפחותינו.

אישמרחוק לא מתקשר ולא משאיר אות וסימן.

מסיימת יום עבודה, גם עם האיחור, עדיין דפקתי שעות נוספות.

אור של בין ערבייים סתווי. ענני הנוצה שבשמיים נצבעים כתום-ורוד באורה של שקיעה. תוך כדי נהיגה מחליפה משקפי שמש למשקפי הראיה. השמש כבר לא מסנוורת כל כך. 

תוהה לפשר העובדה שמתישהו באמצע היום חלפה מחשבה בראשי "הייתי שמחה אילו הכלבה שלי הייתה כאן עכשיו. לא משהו ספציפי, רק שתהיה כאן".

לא היה לי עם מי לחלוק את התחושה. 

עכשיו כשיצאתי מהמשרד, ואני כבר בדרך הביתה, אני כבר לא רוצה אותה לידי. שילחתי אותה לדרכה. היא תחזור אליי כשתהיה מוכנה ויכולה.

נוהגת בדרך הביתה, אחוזה בשרעפים, הכבישים לא עמוסים יחסית.

אני כבר מבינה שאת השלב הנכחי של המסע שלי, אני עושה ואעשה לבד. בלי עזרה ובלי הנחיה. בלי מי שילווה אותי ויחלוק איתי את חוויות הדרך. אני כבר ילדה גדולה. גדולה מהחיים עצמם.

חבל, לדעתי אלו יהיו החלקים המעניינים של המסע דווקא משום אין לי מושג איך להגדיר את השלב הזה במסע ומה היעדים שלו. 

תוהה לפשר המלנכוליות שלפתע נפלה עליי בלי שום סיבה.