צמח בר

אני שמנה, אמרתי
לו אתמול בשיחת הטלפון.

לא, הוא תיקן
אותי, את גדולה.

שמנה, התעקשתי, לא
אוהבת את המילה "גדולה" בהקשר הזה. זו לשון נקיה
לכאורה אבל מרגישה
לי הרבה יותר גרוע. לפי כל הסטנדרטים והאסתטיקה של התרבות המערבית המודרנית, אני
שמנה. כך אומרים גם הרופאים המערביים, וכך אומר גם ה- BMI שלי. אני לא מסתתרת מפני האמת ולא צריכה
לשון נקיה.

אין לי בעיה עם
המילה הזו "שמנה", גם לא עם הדימוי העצמי שלי.

אני שמנה ואני גם
יפה וסקסית וטוב לי ונעים לי עם הגוף שלי.

אני לא רק מקבלת
אותו או משלימה עם המימדים שלו. אני גם אוהבת אותו. אוהבת אותי. מאוהבת בעצמי.

כן, אני מודה,
הייתי שמחה לבטן שטוחה, ישבן הדוק יותר, ירכיים פחות אגסיות, חזה עומד. זה היה
הרבה יותר נוח.  במיוחד הייתי שמחה אם היו
לי פחות כאבי גב וברכיים.

אבל אני שמנה. וזו
עובדה שרירה וקיימת.

וכן, טוב לי עם
זה. אני אוהבת את עצמי, ואני לא מוכנה להסתתר מאחורי לשון נקיה.  

***

זה לא קורה ביום
אחד שאת קמה ומתאהבת בעצמך בגוף שלך. לא משנה איך את נראית. במיוחד לא אם גדלת
והתבגרת בחמישים, שישים, שבעים השנים האחרונות במערב. עם כל המגזינים לשיפור עצמי,
ותמונות הדוגמניות הבלתי אפשריות שהפכו להיות מודל ודגם לחיקוי. את לעולם לא
מרגישה שאת מספיק טובה, או שאת נראית מספיק טוב. זו הצרה.

גם שלי, זו הייתה
הצרה.  

אני יודעת מתי הייתה
נקודת השפל בדימוי העצמי הגופני שלי (כשוודרו וילסון הנכה זרק אותי חשבתי שאף אחד לא ירצה לגעת בי כי אני שמנה ומגעילה). אני יודעת
מתי הייתה הכניסה שלי לצומת שבה היה המפנה (סשן תמונות העירום עם הצלם). ואני
יודעת מה הביא אותי לנקודת השיא וההכרה שלי בעצמי (הירידה בדגם).

זה היה תהליך
ארוך, לא קל ומאוד מאוד אינדיבידואלי ואישי – לא כל אדם יעשה דבר כזה. 

אכתוב רק שהתקופה
שהביאה אותי לשיא – נחשבה דווקא הנקודה שלכאורה הייתי בשפל המדרגה- דווקא כשהייתי הכלבה
שלו, השיפחה שלו.

באותה תקופה, מדי
בוקר, שלחתי (אליו) ובהוראתו של אדון-הדגם תמונות שלי, עירומה, בלבנים בלבד, וגם עם בגדים. הרבה מאוד
פעמים שלחתי אליו גם במהלך היום, הערב והלילה תמונות של האיזורים האינטימיים שלי
(את המילים הגסות תפגשו בבלוג האחר שלי). בתחילה זה לא היה לי קל לצלם את עצמי. לאו
דווקא מבחינה טכנית. אלא לראות את התמונות, לראות את עצמי בתמונות ולשלוח אותן אליו. עם
הזמן, זה הפך להיות קל יותר. חשבתי שזה משום שהתרגלתי, אולם ההפתעה הגדולה שלי הייתה כשהבנתי שהסתכלתי בעצמי
במראה ובתמונות, עירומה או עירומה למחצה ונהניתי מהתמונה, מעצמי, אפילו התחרמנתי מזה. להרגיש סקסית ויפה גם
בלי להיות מוצבת בתנוחה פתיינית או ללבוש משהו מיוחד.

איך לסיים את
הפוסט הזה?

אין לי מושג.

כל שנותר לי הוא
לאמר תודה. לילד-איש שהיה האדון והשיפחה.

ולעצמי, הכי הרבה
תודה ואהבה, שידעתי מה לעשות עם עצמי והלכתי סוף סוף ועד הסוף עם תחושות הלב והבטן
שלי, למרות כל נורות האזהרה.