צמח בר

ולאחר ארבע שעות יצאתי מהבדיקה. כולי עדיין מטושטשת, מעפעפת, מנסה להתמודד עם הטיפות להרחבת האישון. תאמינו לי, אולטרסאונד באישון, הרבה פחות כיף מאשר אולטרסאונד ווגינלי.
בדרך לחניון, צ'מעו, התלהשומר הזה...עשרים דקות הליכה מהחניון אל מכון הבדיקה...אז בדרך לחניון, עובר לידי רכב ובדרך לחניה הנהג צועק לי ברוסית, "ידה, ידה, קרסביצבה בלה בלה בלה".

אחר נעצר ושואל, "את מבינה רוסית?"

"לא", נדתי בראשי.

"אמרתי שאת יפה מאוד"

"חבל שאני לא אראה אותך שוב" הוא אומר, וממשיך לחניה.

"לא", אמרתי, "אבל תודה" והמשכתי ללכת.

***

למה סגרתי את הפייסבוק?

כי נהיה לי צפוף.

הפייסבוק משמש לי כלי. הוא נועד למטרות מסויימות.

כערוץ מידע ואיפורמציה- אני הרי לא קוראת או שומעת או צופה בחדשות;

להגיע לאירועים מעניינים;

אבל,

אני לא מפרסמת או מספרת לכל העולם מה אני עושה ואיפה אני נמצאת בכל רגע נתון. לא כל מי שאני מכירה
בפועל, חבר שלי בפייסבוק. אני לא משתפת בריגשותיי קבל קיר ופייסבוק. אני לא. פשוט לא.

וכשהתמונות שאני מעלה, נגנבות ע"י אחרים, בלי לתת קרדיט;

וכשהתמונות שאחרים מעלים...איך לאמר זאת בעדינות...לא מגיעות לרמה ראויה.

וכשמישהו הפסיק להיות חבר פייסבוק שלי רק בגלל שלא עשיתי לו לייק בבלוג שלו, או לא כתבתי לו יומולדת שמח על הקיר.

וכשאנשים מחו"ל שאני עובדת איתם ומולם, מתקשרים אליי ואומרים לי "ראיתי את הפרופיל שלך בפייסבוק,
את מאוד יפה"

וכשאני יוצאת לעשן, פותחת את הפייס דרך הסלולרי, ומגלה שאין לי שם מה לעשות, לקרוא, לראות, ללמוד.

וכש....עוד כל מיני דברים בדומה, אני מתחילה להרגיש חנוקה. ומתחיל להמאס לי. ואני משועממת.

וכך עוד לפני יותר מחודש הגעתי להרגשה שדי ונגמר. ואולי הגיע הזמן לאיזה פסק זמן. אולי כדאי שאני אתגעגע. שארצה שוב לבדוק מה קורה בכפר הקרתני שנקרא פייסבוק. לחפש אירועים וחוויות וטיולים.

אולי.

בינתיים אני שבעה.

ואת חדוות הכתיבה...טוב, נו....תמיד אהיה צמח בר.

גם אם אני רק מצלמת.

רגע לפני היורה.

 הולכת לבדוק ברבנית האם כתבתי בעבר משהו שנזכרתי בו כשהייתי בקוס.  

לא זוכרת מי זה, ולא זכרתי את הסמס הזה בכלל...
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=11222&blogcode=10285419