צמח בר

וביום חמישי בערב, אחרי יום כל כך נפלא, שאלתי אותו שאלה.

הוא השיב בנעימות בתחילה, ניסה למשול בזעמו, ניתק את הטלפון, ואחרי כמה דקות שוב התקשר. ושוב ניתק ושוב התקשר. וכשכבר לא משל בעצמו, הוא צעק. וכעס. ושאל למה שאלתי את מה ששאלתי. מה הייתה המטרה. ואני הפכתי קטנה והתקפלתי בכיסא בזמן הנהיגה.

והוא אמר תחשבי למה, ורק אז תחזרי אליי. במייל. בכתיבה. אני רוצה לדעת למה.

והלכתי וחזרתי, ונפגשתי עם שוגר, ודיברנו, גם עליו גם על אחרים. הייתי המומה. שאלתי את עצמי, את אותה השאלה שהוא שאל אותי, ולא מצאתי את התשובה.

וכשחזרתי הביתה מאוחר בלילה, ניסיתי לכתוב אליו, זה היה מכתב מבולבל, ואין לי מושג מה כתבתי שם, שכן שלא כמנהגי, לא חזרתי לקרוא בו עד עכשיו.

והתרסקתי אל המיטה. חוסר שעות שינה מכל השבוע, ומתח נפשי נתנו אותותיהם, ונרדמתי כאבן שאין לה הופכין.

ובבוקר, בבוקר הייתי אחרת. אותה אני – אבל פנים אחרות, הפנים שהאדון הקודם ידע, הפנים שקראנו להן בשם אחר...הפנים של נותנת הבעיטות הקשות והכואבות. השם השני שלי (מחייכת לעצמי חיוך זדוני וכואב) מי שחשבתי שכבר נעלמה, צצה בעיתות משבר ובועטת בלי הכרה בכל מי שהיה סביבה.

ובעטתי לאדון לשעבר ישר בביצים - השתמשתי בביטוי מכאיב, משפיל מרחיק, הכאבתי לו נורא. הרחקתי אותו ממני, ואולי עדיף ככה. טוב יהיה לו בלעדיי. טוב לי יהיה בלעדיו. הקשר בינינו כבר מזמן איבד את המטרה. כל מה שהייתי צריכה הוא להתגבר על הנחמדות שלי, ולאמר זאת בפנים. לכן ההיא צצה.

וכתבתי מכתב נוסף לאיש שלא הצלחתי למצוא איך לקרוא לו כאן – עליי לא צועקים אמרתי לו. זה מזכיר לי את אישאחד – אותו עזבתי אחרי 18 שנות מאוהבות, כי צעק עליי (טוב נו, במבט לאחור, זה היה מוצדק – האלימות המילולית שלו עשתה "קצת" אסקלציה והגיעה לכותרות).

עליי לא צועקים. אני מרימה חומה, כך אמרתי לו.

והוא ענה- אם כך, לא אותי את צריכה, אני לא טוב בשבילך.

והפנים הרבות שלך- לא אותך אני צריך.

ומאז הרבה מיילים עוברים וחולפים ביני לבינו, ושום דבר לא הגיע לעמק הפשרה.

ואני ישנה.

וכותבת.

וישנה.

וכותבת.

זה לא קל להודות בכשלון. במיוחד לאור ההכרזות והפוסטים האחרונים. אבל אני לא מוכנה לוותר לעצמי. לא בנידון. מי שאוהב אותי, צריך לדעת מי אני. הוא צריך להכיר אותי, על כל צדדיי. ולקבל ולאהוב – אם לא את כולם (זה הרי בלתי אפשרי), אז לאהוב את רובם.

מי שיאהב אותי, יצטרך לקבל אותי גם עם קיומו של האדון לשעבר - הכלבה. הוא חלק מחיי, חלק ממי שאני היום, גם אם לא יהיה נוכח בכאן ועכשיו, הוא תמיד יהיה חלק ממני. יש לנו היסטוריה משותפת שאותה אני מאוד מעריכה ולעולם לא הייתי מוותרת עליה.

***

מי כותבת את הפוסט הזה?

פיסקה אחת היא, פיסקה אחת אני.

מחייכת חיוך שטני.

***

ובימים אחרים,

שוגר מזכירה לי איך אתם נראים

ומוכיחה לי באותות ובמופתים

כשאני טוענת שאתם קירחים.

***

אני מתנצלת ריקה, לא הייתי צריכה להגיש לך את האמת בצורה כזו לפנים. אולי כדאי שתתרחקי ממני לכמה שנים. ע' חזרה, והיא כועסת על כל מה שקורה מסביב ואיתך.

***

ר' – לא זה הפוסט שרציתי שתקרא, אלא את קודמו. אני לא האדם שחשבת שאני. חשפת מישהי שכבר כמה שנים לא התגלתה. חשפת את השדה הרעה (לא רק לך יש כזה). לא, אני לא טובה לך. וגם אתה, לא האיש שיהיה טוב לי. אבל תודה על מה שהיה.