צמח בר

וכל היום כולו
אנחנו משוחחים במייל בלי הפסקה.

ומייל רודף מייל,
ועל כל אחד מתווסף אחד נוסף, או שניים או שלושה.

ואני צוחקת כל
היום, ומצליחה לסגור פינות בעבודה, כפי שלא הצלחתי לעשות שבועות.

טינקרבל הפיה באה
לבקר ועשתה ניסים בשרביט הקסמים שלה-

אחרת איך אפשר
להסביר שקיבלתי שלוש תשובות מיידיות ממכון התקנים (שתיים מהן מראש המדור הידוע
ביותר לשימצה בכל המכון)?

והמיילים מצחיקים
ומשעשעים, וברוח טובה ואמיתיים וכנים ואפילו נינוחים, ואחר הצהריים אנו עוברים
למדיום אחר, והכל פתאום הופך להיות כואב כל כך, ועוברת לה שעה קשה ששוב הסתיימה לה
באווירה לא נעימה.

ושוב לא וויתרתי,
ויזמתי שיחה (הוא לא יודע בלל כמה קשה לי לדבר, כמה אני שונאת לדבר בטלפון, ואיתו,
פתאום הכל כל כך קל), ושוב שיחה ארוכה, שהתחילה קשה אבל קל, כי ירד גשם בחוץ ואני
שמחתי כמו ילדה קטנה. ילדה של חורף אנוכי. תנו לי גשם ומגפיים אדומים ואני רוקדת
שמחה בין השלוליות.  והוא- אני יודעת שהוא אוהב לשמוע אותי שמחה וצוחקת. בעצם- הוא אוהב לשמוע אותי. נקודה. 

ולקראת סיומה של
שיחה, הוא שאל- לא כתבת, למה?

כתבתי עניתי,
אתמול בערב.

כן, על הפיג'מה
הוא אמר, אבל היום לא כתבת בכלל.

נכון כי כתבתי לך.
והיה לי מלאן עבודה, הרי מה שידעת עליו שהיה לי היום, מה שסיפרתי לך, היה רק הדברים
הגדולים, ולא השוטף. המלחיץ המעצבן, המרגיז ודורש תשומת הלב. וכתבתי לך – הוצאתי
הכל אצלך.

וזה היה לי כיף
נורא, אתה עושה לי טוב. והייתי מפוקסת וממוקדת וחדה וברורה. והייתי עסוקה גם
בעבודה וגם בך.

ובסוף בסוף, אני חושבת
שהשיחה הסתיימה באהבה.

לאט אבל עם הרבה
אהבה. 

תמונה של חורף מעולם אחר