הוא מרגש אותי כל כך.
גונב חמש דקות בין פגישות בכדי לראות אותי.
חמש דקות שמתארכות לחמש עשרה ולא מספיקות.
אנחנו רוצים עוד.
הוא מלטף את צווארי באצבעות עדינות,
ואני עוצמת את עיניי, מתמסרת למגעו.
וכשהוא יוצא לדרכו, שיחת הטלפון המבולבלת לא מאחרת לבוא,
הוא טעה בדרכו.
מה את עושה לי ?
הוא שואל וצוחק בקול רם.
אני לא רגיל לצחוק.
אני נמסה כמו שלולית גלידה בצהרי יום אוגוסט חם,
עם חיוך רחב כל כך שהפנים שלי כואבות.
אומרת לו הפכת אותי למושי מושי, ואני לא כזאת.
שנינו נושאים טראומות עבר וצלקות רבות.
אולי הוא התיקון שלי ואני שלו?
הוא הורג אותי ברכּוּת שלו.
והוא יודע שאני שלו.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
