וכששככו כל הצעקות ניגשתי אליו ואמרתי, כשתרגע אני רוצה לדבר איתך.
הוא נעץ בי את
מבטו ואמר, אני רגוע, ואין מה לדבר על זה, זה מאחורינו.
לא זה לא, אמרתי, כשדמעות גודשות את עיניי ומתגלגלות על לחיי.
***
זה התחיל כמחצית השעה
לפני כן.
תחשבי מחוץ
לקופסא, הוא צעק עליי.
את לא נלחמת, את
לא מאמינה.
אתה טועה, צעקתי
עליו בחזרה והקירות הדהדו את מילותיי, אני נלחמת, אתה לא יודע עד כמה.
לא, את לא, את
מוותרת, זה לא מתאים לך ואני לא אוהב את זה, הוא שאג.
אני כן. אתה לא
מקשיב לי בכלל ואין לי טעם לדבר איתך עכשיו, פתחתי עליו את מיתרי הקול והסרעפת שלי.
סובבתי אליו את
הגב והלכתי בזעם.
***
אחר כך, בשיחה
מעט יותר רגועה, אני דומעת.
הוא אמר, אין לך מה לחשוש, זה לא
יפגע ביחסים בינינו, אני יודע מי את.
כשאת מאמינה, שום
דבר לא יכול לעמוד בפנייך, את נכנסת בכל הכוח ומסוגלת לשבור קירות ולהזיז הרים.
אני מכיר אותך וסומך עלייך.
אבל כשאת לא
מאמינה, את מוותרת ומרימה ידיים. רוב האנשים הם ככה, אבל ממך אני מצפה ליותר.
אני רוצה שתלחמי
באותה צורה גם כשאת לא מאמינה, גם כשאת חושבת שזה בלתי אפשרי. אני צריך אותך
במלחמה הזו לצידי. תחשבי מחוץ לקופסא, תנסי. אני יודע שתצליחי.
התנגשות הטיטאנים
עם הבוס ביום חמישי האחרון...
Romania, Brashov, August 2013
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
