צמח בר

ובבוקר אני שולחת
הודעה לשוגר- מתאים לך לצאת לטיול?

כן, אבל לאן? היא
עונה.

תחליטי את.

אני לא יודעת. אין
לי רעיונות.

ככה את תמיד,
בהתחלה בלי רעיונות, אחר כך מפגיזה.

אודיע לך כשאצא,
תחכי לי למטה.

אבל, אבל, אני
צריכה להתארגן, והמכונת כביסה...

אל תדאגי, אני
ממילא בלי כדורים, יקח לי עוד זמן להתארגן. בסופו של דבר את תהיי מוכנה לפניי.

עין הוד? היא
שואלת אחרי זמן מה.

סבבא, כבר שנה
וחצי לא הייתי שם.

כשאני כבר בדרך
אליה, היא שולחת הודעה, הסוללה של המצלמה לא טעונה, ואני לא מוצאת את הספייר.

אני לא עונה.

מגיעה אליה, היא
יורדת. יש לי שני פסים בסוללה.

גם לי, אני עונה,
לא צריך יותר מזה, לא נראה לי שנשתמש במבזק עכשיו.

עו לא יצאנו
מתחומי גוש דן, היא אומרת, אולי שוק הפשפשים בחיפה?

סבבא. תרשמי את
הכתובת בוויז, מעולם לא הייתי שם.

הגענו, אין יותר
מדי מה לעשות.

יאללה, לבית
השרימפים.

ואחרי הארוחה,
טעימה ומשביעה במחיר שווה לנפש, אין מה להגיד, חזרנו הביתה.

חמים ונעים,
והכביש עמוס, שוגר מזמן נרדמה, ואני מתאמצת להחזיק עיניים פקוחות.

***

אחרי שהיא ירדה
מהאוטו, אני נזכרת, אין לי קפה בבית כבר כמה שבועות, וגם במשרד, אני על הגרגרים
האחרונים... למשוך עוד כמה ימים?

לא. אם אני כבר
כאן, אז ליפו, לא ראיתי את אימאן כבר המון זמן.

כשאני בכניסה
לחנות, אני מחבקת אותה מאחור, והיא מסתובבת אליי מחזירה לי בחיבוק חזק משלה,
ואומרת לי, ראיתי אותך מרחוק.

אנו נכנסות לחנות,
ריח הקפה הנטחן במקום מכה באפי ומשיב אותי לחיים, אני גונבת משמש מיובש. בעלה
מחייך אליי בחיוך הביישני שלו. ואנו נעמדות בירכתי החנות ומקשקשות. היא אישה
מדהימה, יפה וחכמה.

כשהחנות מתפנה מלקוחות,
היא אומרת לי- את נותנת לי ללכת לאכול את ארוחת הבוקר שלי?

עכשיו התעוררת?
אני שואלת וצוחקת, כבר חמש אחר הצהריים,

לא, היא אמרה. החנות
הייתה עמוסה, בכל פעם שחשבתי שאוכל לצאת לאכול, נכנס עוד לקוח.

לכי לאכול, אני
אומרת לה.

ולחוניטו, הבן שלה,
אני אומרת, אתה כבר יודע מה אני אוהבת, לא?

והוא צוחק אליי.

בבית הקפה שליד, אני
נכנסת ורואה אותה אוכלת מלוחיה, בואי תאכלי איתי, היא מזמינה, זה אמא שלי עשתה.
והיא לא נותנת לי ללכת, הילדים והבעל מתאספים סביבנו, מדברים וצוחקים ואני איתם. תכנונים
לקראת משחק הכדורגל של הערב- קלאסיקו. מדריד נגד ברצלונה- זה הדרבי של ספרד?

והיא לא נותנת לי
ללכת. תשארי, מה יש לך ללכת. היא אומרת.

לפני שאני יוצאת
משם, היא מחבקת אותי חזק חזק ואומרת לי, תבואי, יש כאן מישהי שמחכה לך.

ובחוץ, אומר לי
איש שישב שם ושתה קפה- זה ממך בא כל הצחוק הזה?

אני מחייכת אליו.

מאה אלף דולר אני
מוכן לתת בכדי שיהיה לי רבע ממה שיש לך.

תשמרי על עצמך הוא
אומר, תהיי בריאה ותחזרי לכאן. 

*אימאן- אחד משני השמות הנשיים האהובים עליי ביותר בעולם. 

עין הוד, אפריל 2014