צמח בר

הוא מגיע לעבודה, למשמרת ערב.

הוא חושב עליה. ריחה אופף את אפו.

הוא מתיישב במקומו, פניה עולים בזכרונו, הוא מחייך קלות, ומדליק את המחשב, מתחיל לעבוד.

מצפה שבאחד הרגעים יראה אותה עוברת, בדרכה לפה או לשם, או אפילו אליו.

היא יורדת מהאוטובוס, סיימה יום עבודה, הוא עדיין לא הגיע כשיצאה, אבל היא רגועה.

לא חשבה עליו כל היום, ולפתע, ריחו באפה, מגע עורו אופף את גופה, טעם נשיקתו בפיה, והיא מחייכת קלות, זוכרת את שיחותיהם הקטנות-קלילות בימים האחרונים.

מתרפקת על ההבטחה הלא מחוייבת שיבוא באחד הימים הקרובים.

משהו במילים שלא אמר, במבטים, בנימת הטון כששוחחו על ענייני העבודה.

המילים שכן אמרה, החופש שלקחה וטרחה לעדכן אותו, והוא חזר ושאל.

הנוכחות שלו.

הנוכחות שלה.