צמח בר

כמה הרבה בגדים, כמה הרבה תכשיטים, כמה הרבה נעליים, כמה הרבה ספרים, כמה הרבה אקססורי'ז, כמה הרבה גאדג'טים, כמה הרבה תמונות, כמה הרבה טיולים, כמה הרבה חפצים, כמה הרבה חברים, כמה הרבה פוסטים, כמה הרבה עיסוקים, כמה הרבה אוכל, כמה הרבה אנחנו אוספים סביבנו, כמה הרבה מכל דבר...

ובכל זאת, אנו מסתובבים חסרים, חשים חסרי כל, עניים, לא מסופקים, רוצים עוד ועוד, חשים ריקים ומרוקנים, מתאווים לעוד דבר מה, בריצה תמיד אחרי הדבר הבא.

ציטוט מתוך מייל שאני כותבת במקביל כרגע, לחבר שאין לי דרך לתאר את החברות בינינו, מבלי להישמע שמאלצית:

זה העידן שאנו חיים בו. 

החיפוש אחר הריגוש המתמיד. 

הכל צריך להיות מהמם, משגע, נפלא, מטרף, סוף הדרך, חבל על הזמן, ואו! , פיצוץ, בום לפנים, ועוד כל מיני מילים גדולות. מה גדולות? ענקיות!

שכחנו איך זה להרגיש "בסדר", "טוב". 

הכל חייב להיות מגה-משהו. 

מה רע בלהסתפק במה שיש?

להסתכל על כל דבר שאנחנו עושים ולו השיגרתי ביותר בעיניים מתפעלות של תייר ולהינות מעצם ההוויה.

להיות כאן ועכשיו. נוכחים.

להינות מהרגע ולאמר תודה.

גם על מה שיש, גם על מה שאין. גם על מה שהיה ועל מה שכבר לא יקרה.

על הכל, בלי לעשות ספירה.

ולמען הסר ספק- גם אני נפלתי ואמשיך ליפול במלכודת של "כמה הרבה...אני צריכה עוד"

***

אני מתחילה בנסיגה, משתבללת לאיטי לתוך עצמי, מתכנסת לתוך הדממה. שומרת על שקט. עסוקה בעצמי, שומרת על משאבי זמני ונפשי.

לא יודעת אם אין לי לתת או שכבר לא בא לי לתת, כך או כך, התוצאה היא אותה השורה התחתונה. כרגע, אני לא בנויה.