צמח בר

באוגוסט 2015 אבא שלי עליו השלום, הלך לעולמו. לא בשיבה ולא בטובה.

כל חייו עבד בשלוש עבודות בכדי לפרנס את משפחתו ולספק לנו קורת גג בטוחה, אוכל חם, וחינוך מעולה. את הצרכים שלו הוא שם בצד וחיכה לרגע שבו אנו נהיה מסודרים והוא יוכל להפסיק לדאוג לנו. החלום שלו היה לצאת לפנסיה ואז יוכל להתפנות סוף סוף להגשים את החלומות שלו. לעשות את הדברים שהוא אהב- לקרוא, ללמוד, לטייל בארץ ובעולם.

הוא לא הספיק להגיע לשם. הוא נאלץ לפרוש מעבודתו בגלל בריאותו ו"בילה" את השנתיים-שלוש האחרונות לחייו בעיקר בבתי חולים, כשאין לו כוחות לנשום.

כשעמדתי על קברו, מספידה אותו, כן, גם קוראת קדיש, הדבר שהכי הכאיב לי על לכתו בבלי עת היה כי מעולם לא הצליח להגשים את חלומותיו. זה פצע את ליבי קשות. רק בדיעבד הבנתי עד כמה.

לא נדרתי נדר אז, לא הבטחתי לעצמי הבטחות, אבל באופן בלתי מודע הבנתי שאסור לחכות לעתיד שאולי יבוא ואולי לא בכדי שהחלומות שלי יתגשמו. אני חייבת לחיות את היום. את הרגע, להינות מכאן ועכשיו כי אי אפשר לדעת מה יביא המחר.

ובצורה בלתי מושכלת, בלתי מתוכננת, בלתי מודעת, התחלתי לפלס לעצמי דרך. לפרוץ החומות שחסמו וחנקו אותי ולנשום. לחיות את החיים, ולמצות אותם. לטוב ולרע.

ולאט לאט התחלתי להתקלף.
התחלתי להתקלף ממחסומים ומחומות.
התחלתי להתקלף מהחינוך שקיבלתי בטוב וברע במהלך השנים.
התחלתי לחנך את עצמי מחדש.
שיחררתי חששות ופחדים.
שיחררתי רגשי נחיתות וכאלו היו לי המון.
שיחררתי כעסים ועצב שהיו טמונים בי.

למדתי להסתכל לפחד בלבן של העיניים, ולאמר לו – לך תחפש...
גיליתי שהפחד -  זה שבא מהראש, מהחינוך, זה שהוא תולדה של אמירות שנאמרו לי, פגיעות וסטירות לחי  שחטפתי במהלך החיים – הוא החסימה העיקרית שלי.
וגיליתי שאם אני נשמעת לפחד– אני מפסידה ונסוגה לאחור.
וגיליתי שכשאני הולכת עם הלב ותחושת הבטן שלי, למרות הפחד והחשש – אני מרוויחה, מתפתחת וצומחת. וגיליתי שכשאני הולכת עם עצמי, עם הלב שלי, עם האמת שלי, למרות הפחד- במבט לאחור – הפחד לא היה מבוסס וההתמודדות הייתה שווה כל רגע.

ושיחררתי את הפחד. זה לא שאני לא מפחדת היום, אבל היום הפחד הזה כבר לא חוסם אותי, רק מלמד אותי להיות זהירה, אני לא נותנת לו לרפות את ידיי. אני לא נותנת לו למנוע ממני את שאני רוצה בו, את שליבי מנחה אותי. אני מודעת לפחדים שלי, אבל הם לא חוסמים אותי, אני משתמשת בהם כתמרורי אזהרה, כקריאות כיוון ואף כקביים איתם אני מהדסת קדימה. היום אני ממנפת את הפחד שלי לצרכים שלי.

קדימה, תמיד קדימה. כי לעצור פירושו לסגת לאחור.

והיו אנשים טובים שליוו אותי בדרך. חלקם עדיין כאן איתי מלווים אותי. הם לא יעזבו אותי. יש כאלו שעזרו לי בבלי מודע, במילה שאמרו לי, במחווה קטנה. יש כאלו שעזרו במודע, כי ביקשתי מהם הנחיה ותמיכה. יש כאלו שפשוט היו שם, בלי לשאול שאלות והנוכחות שלהם, לי היא הייתה משענת.

ואני אומרת להם תודה, על שהייתם איתי, תודה על שאתם עדיין כאן. ותודה שתהיו עוד איתי.

זו לא הייתה דרך קלה. ובטח שלא קצרה. היא גם לא הייתה קונבנציונאלית, כי כזו אני.

הדרך הזו לא הסתיימה. היא לעולם לא תסתיים. זה המסע שלי. זה לא המסע אל האושר, כי האושר מצוי בדרך עצמה ולא ביעד שלה. הדרך היא היא האושר.

אני ממשיכה ללכת, ממשיכה להתקדם.

כל יום אני לומדת משהו חדש, כל יום אני מתרגשת ממשהו חדש, כל יום הוא יום טוב יותר מקודמו.

ושוב אני אומרת תודה, הפעם למצטרפים החדשים אל חיי.