צמח בר

הטלפון הנייד המצלצל.

שיחה חסומה.

לא הספקתי לענות לשיחה.

מיד אחרי כן, עוד צלצול.

אני עונה.

"כן". (כך אני עונה לשיחות חסומות).

"למה לא התקשרת?"

"מי זה?"

"בוזגלו."

אני עוצרת לרגע לחשוב, ואומרת- "לא מכירה אף בוזגלו."

האמת-לא זיהיתי אותו.

"למה?"

"מה למה?" עכשיו כבר זיהיתי אותו, והאגרסיביות טיפה עלתה למעלה...

"למה את לא מכירה אף בוזגלו?"

"כי אני פשוט לא"

"אז מה שלומך?"

"יותר טוב"

"למה?"

"כי הייתי חולה"

"גם אני", אחרי רגע הוא תפס את עצמו, "מה היה לך? צננת?"

"הסינוסים התקיפו אותי"

"ועכשיו את בסדר?"

"כן"

"איפה את?"

"בבית"

"רוצה ללכת לסרט?"

"לא"

"רוצה ללכת לשניים?"

"לא"

"רוצה ללכת לשלושה?"

"לא"

"למה?"

"כי לא בא לי ללכת לסרט"

"רוצה לראות טלוויזיה?"

"לא"

"למה?"

"כי אני רוצה להיות בבית, וטוב לי"

"ומה חוץ מזה? את מרוצה מהחיים שלך?"

"כן, ולא, הייתי משנה כמה דברים"

"כמו מה?"

"סוגרת את המינוס"

"כמה את במינוס?"

עשרת אלפים שקל"

"מה עוד?",

"מחליפה עבודה, מוצאת אהבת חיים, עושה ילד"

"חשבתי שאני האיש"

"לא"

"את מאוד החלטית"

"כן"

"מה קרה? ככה החלטת וזהו? בגלל שאני אמרתי לא?"

"לא החלטתי, זה פשוט נגמר"

"ומה היה קורה אם הייתי אומר כן, ואחרי חצי שנה זה היה נגמר לך?"

"ממילא גם אם היית אומר כן, היינו מחכים חצי שנה"

"ופשוט שינית דעתך?"

"מותר לי, לא?

"כן, מותר לך, את כותבת הרבה עכשיו?"

"כן, גם מציירת"

"מתי את באה להראות לי את מה שאת עושה?"

"אני צריכה לבוא להראות לך? למה אתה לא יכול לבוא?"

"אז מתי את מזמינה אותי לראות מה את עושה?"

"כשיהיה לי מה להראות, אני אזמין אותך"

"טוב, תתקשרי להזמין אותי"