צמח בר

השלושה ביולי 2016

תולשת דפים מלוח השנה.

עוד יום עובר, עוד חודש עוד שנה.

עוד מעט אני שלוש שנים כאן - במקום העבודה הזה.

פורחת ועולה, אוהבת את המקום למרות המשכורת הלא גבוהה.

לא מרגישה מנוצלת למרות העבודה הקשה.

מרגישה מוערכת ונאהבת.

תליתי צילומים שלי כאן במסדרונות, תמונות שצילמתי ופיתחתי בענק (מטר על שבעים ס"מ, זה לא קטן....)

הסמנכ"ל מסתכל עליי בגאווה ואומר - עכשיו קחי טוש וחיתמי עם השם שלך, מה זה הצמח בר הזה שאת חותמת איתו.

אני מביטה עליו ובראשי מתרוצצות המחשבות.

האם אני עדיין צמח בר?

אותה אחת שלא מצאה את מקומה בינות מקומות ואנשים, בינה לבין עצמה?

מי אני היום?

בעוד חצי שנה אחגוג 50 שנות קיום.

יובל שנים.

מעגל שלם של חיים.

חבריי לתיכון כבר החלו בסבב החגיגות, ואני איתם, כחלק אינטגרלי. הצעירה בחבורה.

מעולם לא הרגשתי שייכת, וגם שם, לא תמיד ברורה.

ובכל זאת, מוצאת את מקומי גם שם איתם - הם לא מוותרים עליי ואני לא מוותרת עליהם.

אולי רק מדי פעם.

לשם האיוורור מהחגיגה המתמדת.

בחודשים האחרונים מוצאת את עצמי צומחת ופורחת מחדש מבין האפר וההריסות של מי שהייתה.

מי שכבר לא תהיה.

אני היא מי שתמיד הייתה, רק נכלאה מאחורי חומות של פחדים וכעסים וחששות וחינוך ןלןסר ביטחון והשד יודע מה.  

עומדת במסדרון, נועצת מבט בתמונות.

זה לא אותו הדבר, אותה התמונה על מסך של מחשב, ותלויה על קיר, פרושה בענק.

זה ואו, עוצר נשימה.

מהופנטת, שוקעת לתוך התמונה.

חברה עומדת לידי, אני יכולה לבהות בתמונות שלך כל היום, היא ממלמלת לעברי.

היא לא יודעת שזו מחמאה הכי גדולה שאפשר לתת לצלם.

במשך יום העבודה עוברת מדי פעם בפעם ליד התמונות ולא יכולה לעצור את חיוך הגאווה.

חיוך ההנאה.

הן באמת תמונות טובות.

גם אם לא הייתי אני זו שצילמה אותם.

הן גורמות להתרחבות של הלב רק מהתבוננות בהן.

אני עדיין צמח בר, אבל לא רק.