צמח בר

אני חננה, הוא כתב לי אתמול בלילה.

את חכמה ממני, הוא אמר בשיחת הטלפון מהבוקר.

אז עם כמה (גברים) גרושים יצאת? הוא שאל בטלפון אחה"צ.

***

בת כמה את? הוא שאל כשיצאנו לסיגריה של הבוקר, 40?

חייכתי.

39? שאל שוב.

תוסיף עשר שנים. בינואר אני בת 50, עניתי.

מה?! הוא נדהם.

את לא נראית.

חצי שעה אחרי זה, הוא הכניס את הראש שלו למשרד שלי, ושאל- את לא עובדת עליי, נכון?

להוציא תעודת זהות, שאלתי וצחקתי.

את מה זה נראית מעולה!

אמר, ואו, במבט כנה בעיניו.

***

זה לא שנפגעתי מההחלטה שלך.

היא הייתה צפויה.

זה מאיך שהייתי צריכה למצוץ אותה ממך.

אתה לא סופר אותי, ולא את הרגשות שלי.

השתמשת בי וזרקת אותי כמו נייר טואלט משומש.

אני בוחרת שלא לכתוב לך ישירות.

כדי לא ליצור דו-שיח.

כי לא מגיע לך.

לא הטרחת את עצמך לספר לי ביוזמתך, אלא רק לאחר ששאלתי.

תחשוב למה.

האם אתה שלם עם מה שהחלטת?

ברור לי שלא.

אחרת היית כותב מפורשות, מעדכן מיזמתך שלך.

אני לא רוצה לאבד אותך, כתבת לי בעבר לא פעם ולא פעמיים.

לאבד אותי בתור מה? שאלתי.

ולא ענית.

גם היום לא ענית על שאלה אחרת ששאלתי אותך.

מן הסתם כי גם הפעם פחדת מהתשובה.

פחדת מהתשובה שלך.

פחדת.

אתה פוחד, ותמשיך לפחוד.

זו הבחירה שלך.

***

זה לא משנה עם כמה יצאתי בעבר.

גם אתה יצאת עם גרושות.

לכל אחד מאיתנו יש את ההיסטוריה שלו, את החבילה שלו.

לכל אחד מאיתנו יש את העבר שלו.

לכל אחד מאיתנו יש את העתיד שמחכה לו.

מה שבאמת חשוב הוא ההווה. הכאן ועכשיו.

וכיצד אנחנו מפיקים את הטוב ביותר ממנו.

***

ולא שאלתי אותו אם זה שאני חכמה מפחיד ומרתיע אותו.