צמח בר

ורגע לפני שסיימתי לארוז את עצמי וללכת, היא הביטה בי ואמרה, "השמנת"

"כן", הנהנתי.

"למה?" שאלה במה שנחשב אצלה כדאגה אימהית

"קיץ, חם, אני לא זזה מהמזגן", היא הנידה ראשה כמסתפקת בתשובתי זו.

היא יודעת אחרת. כשהיא זוכרת. 

היא יודעת, שבתקופות רעות אני מגיבה בבטן, ברעב מתמיד, כזה שלא ניתן למגר, לא ניתן להשביע. רעב מאכל כל.

זו לא תקופה טובה עבורי, לא בגלל שזה אוגוסט.

אוגוסט רק במקרה כאן, כמו שהיה במרבית התקופות הרעות שלי.

אבל התקופה הרעה הזו?

רעה.

ואני משמינה.

זה כל כך רע, שאני אפילו לא מרגישה שזה רע.

רק לפי הסימנים החיצוניים שאני מודעת אליהם כאותות מבשרי סכנה – רק לפי זה, זיהיתי שאני ברע. ולא היה איכפת לי. ועדיין לא איכפת לי. 

זה היה רע.

מאוד רע, לא חושבת שאי פעם היה לי רע כל כך.

רע.

אבל הבולען שאיים לבלוע אותי כבר נמצא בזמן עבר שלי.

לא ממזמן, אבל בעבר.

ולא שעכשיו יותר טוב, אלא רק טיפה פחות רע.