אז כן,
זה נראה כמו עוד לילה ללא שינה, או שינה מאוחרת, או משהו בסגנון.
כן זה קורה מדי פעם, אחת לשבוע-עשרה ימים.
מה אני עושה בדרך כלל במצבים כאלו?
קוראת עד שהעיניים נשרפות ואז מכבה את האור של מנורת הקריאה, עוצמת
עיניים ומנסה להירדם.
לא שזה עוזר.
לפעמים אני ממש, אבל ממש ממשמתאמצת להירדם, סופרת בלב נשימות, מנסה
להתרחק ממחשבות.
זה לא עוזר.
אז אני יוצאת מהמיטה, אוספת את המחברת ועט ומתחילה לכתוב, או סתם
לשרבט מילים על הנייר.
הפעם, אני מנסה לשרבט מילים על גיליון אלקטרוני.
למה?
כי פעם זה עשה לי טוב, והגיע הזמן להחזיר לעצמי את כל הטוב הזה.
אפושהו בין שם לכאן, בין אז לעכשיו, אפושהו, איבדתי את החוט המקשר בין
המילים שמתחבטות לי בלב, לבין היכולת והרצון שלי להוציא אותם החוצה.
זה חסר לי.
זה לא היה לי חסר בעבר. כן, הרגשתי בחסרון הכתיבה לכשעצמה. ביכולת שלי
לרוקן את עצמי אל הנייר או הגיליון. אבל הכתיבה לכשעצמה לא חסרה לי. או שפשוט
חסמתי את עצמי מלהרגיש בחסרון. זה לא שלא ניסיתי. ניסיתי אבל זה לא שרד. ונותרתי
אילמת בלי הכתתיבה המשחררת.
פעם הכתיבה הייתה לי צורך, רצון אהבה ותשוקה.
היום?
אינני יודעת מה.
***
תזכורת לעצמי -נושאים שאני מתכננת בראש לכתוב עליהם:
- הבישול
שלי
- בריונות
בילדותי
- ביוש
בנערותי
***
תאחלו לי שאצליח להירדם במהרה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
