השבוע אני סוגרת שנה כאן, בבית בכפר.
היום, עכשיו, שברתי ספל שתיה חמה.
זו הכוס השלישית ששברתי כאן.
גם סדקתי עוד שתי כוסות יין וקערת מרק. אחת מהן בשבוע הראשון שלי כאן.
ועוד יקרה- קריסטל כזה. התבאסתי על עצמי כשזה קרה.
בכל חיי לא שברתי כזו כמות של כוסות. כמעט 54 שנים.
בעצם, במחשבה נוספת – לפני כמה שנים נשברה לי כוס זכוכית של שתיה חמה,
מהכפולות הללו, שרק נראות יפות, אבל לא פרקטיות בעליל. עושים עליהן פווו והן
מתנפצות.
חוץ מזה... נאדא.
ולמה זה נראה לי חשוב לציין את זה?
לא בגלל שהיהודים צועקים "מזלטוב" כשכוס נשברת כי זה מזכיר
להם חתונות וזה (הם שוכחים ששבירת הכוס בחופה בכלל מסמלת את הזיכרון של חורבן
ירושלים?). לא זה לא זה.
אולי יהיה מי שיסתכל עליי בעין עקומה ולא יבין את ההקשר אבל –
כבר גרתי בעבר לבד, עם שותפים, עם שותפות, עם בני זוג, עם בעלים או לא
אבל מעולם לא הרגשתי בבית אלא כאורחת לטווח זמן ארוך (גם שנים) – אי לכך נשמרתי כפליים
ושבעתיים שלא לנזק את סביבת מגוריי, כמו חשתי שלא ייסלח לי אם אשבור כוס או צלחת.
גם בבית הוריי מעולם הרגשתי ב"בית".
עד לפני שנה- המקום היחיד שהרגשתי בו בבית- זה היה בכלל בארץ אחרת.
חיים אחרים שלרגע העזתי לחלום עליהם ולא עוד.
ואז זה ירד מהפרק.
ואז עברתי לכאן.
לפני שנה.
ומיד הרגשתי שזה הבית.
אולי המקום לא בבעלותי ברישומי מנהל מקרקעי ישראל.
אבל הוא שלי.
ואני מרגישה בו בבית.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
