צמח בר

לתת לעצמי להרגיש?

לנכוח במקום ובזמן ?
לשמוח כשיש לי על מה?
ליפול עד הסוף כשיש על מה ליפול?

לנסות לאהוב את מה שאני עושה? 
לתת את עצמי ואת כל מה שאני יכולה?

להינות ממה שיש ולשכוח את מה שאין?

להיות שם בשביל עצמי ובשביל האחר?

לגעת במי שלצידי?

להתפעל מהדרך שאני עושה? 

אף אחד לא לימד אותי. 

זה מי שאני. 

זה מי שאנחנו כולנו. 

ככה אנחנו נולדים. 

עם היכולת להקשיב לעצמנו ולהקשיב לזולתנו. 

להרגיש את עצמנו ואת הסביבה. 

החיים, לעומת זאת, לימדו אותי אחרת - לבנות חומות, להרים מגננות.

לא להקשיב למה שהלב אומר. 

להסתתר מאחורי מסכי מחשב, מאחורי תדמית פייסבוקית. 

החיים לימדו אותי פחדים וחששות.

והפחדים מלמדים אותנו לעצור בעצמנו, 

הפחד להיתפס בעיני האחר כחלש לימד אותנו שלא להביע רגשות, אפילו לא להודות בהם בפני עצמנו.

מה יגידו עלינו? 

אסור להיכשל, חייבים להיראות טוב, שלא ידעו שאני בודדה שכואב לי, שאני מתגעגעת, שרע לי. 

ושנים הייתי כבולה בתוך הפחדים הללו. 

הם הגבילו אותי 

הם חנקו אותי

הם הגסיסו אותי לאט לאט, 

עד שהפסקתי לנשום, הפסקתי לחיות. 

הפסקתי להיות. 

ובסופו של דבר בחרתי משהו אחר. 

בחרתי לשבור את החומות. 

הבחירה לא הייתה קונבנציונאלית, לא נורמטיבית. 

אבל זו הייתה הבחירה הנכונה ביותר עבורי. 

בחרתי עם הבטן, עם תחושת הלב והאינטואיציה. 

בחרתי לשחרר שליטה. 

לכאורה לאבד אותה, אבל היא מעולם לא הייתה שם בשבילי. 

כי נשלטתי ע"י אותם פחדים וחששות. 

ובמהלך אותה מע' יחסים עם זה שהתחיל בתור שולט - 

החלתי להשיל מעליי את נשל הנחש, את העור המת והמיותר. 

את קליפות הבצל שלא תרמו מאומה. 

לא זה לא היה הוא שעשה זאת. 

הוא היה הכלי הנכון במקום הנכון ובזמן הנכון. 

ואני השתמשתי בו. 

אמרתי לו מראש שאני צריכה אותו בכדי להשתמש בו. 

הוא החזיק את המפתח לשערי החומות שחסמו אותי. 

הוא היווה את ההתחלה. 

זו דרך ארוכה שלעולם לא תסתיים אבל אני עושה אותה. 

לפעמים בשמחה, לפעמים בעצב. 

ותמיד באהבה גם אם אני מקטרת מדי פעם. 

סורי- שאלת שאלה לכאורה פשוטה, וקיבלת מאמר בכתב עת לשיפור עצמי. 

אניוויי - האימייל הזה, הנאום חוצב הלהבות הזה, עומד להיות פוסט. 

לא, לא ברבנית במקום אחר. 

:-) 

(מתוך התכתבות פרטית)