צמח בר

השבוע כשהוא היה אצלי לראשונה לאחר 11 חודשים, הוא אמר משהו, שגרם לי לחשוב עליו הרבה אחרי, ולגלגל אותו במחשבתי.

הלא אני לא מבינה במיידי את כל ההשלכות וההשתמעויות הנגזרות ממשפט כל כך קטן.

והוא אמר- את הלא בחרת להיות לבד.

באותו הרגע רק הסכמתי.

אחר כך הבנתי, שאולי הוא חושב שאני באמת רוצה להיות לבד.

ושאולי הוא מפחד להקשר כי הוא חושב אני לא מוכנה לקשר או משהו כזה.

ואחרי יומיים כשראיתי אותו בעבודה, והוא לא אמרת כלום, או רמז, ולו במבט, הנד עפעף או משהו, שהיה שם משהו באותו ערב, אני כמעט התחלתי לבכות.

ושאלתי את עצמי, מדוע אני מצפה לאיזשהו סימן?

והבנתי שאני מצפה כי אני רוצה.

הבנתי, הבנתי, הבנתי, הבנתי.

והבנתי, שאני חייבת להגיד לו, להבהיר את עצמי.

לפחות להגיד לו שאני לא ממש רוצה להיות לבד, אלא רק לא רוצה יותר להתפשר.

אלא רוצה את המישהו המסויים ההוא.

אז שלחתי לו מייל.

זה היה במייל- כי קשה לי לתפוס אותו בארבע עיניים, וקשה לי לדבר בארבע עיניים. אני יותר טובה (הרבה יותר) בלכתוב.

והסברתי לו למה אני מעדיפה להיות לבד.

ואמרתי לו, שזה לא שאני רוצה להיות לבד, אלא שאני כבר לא רוצה להתפשר יותר. ולא אמרתי לו שזה הוא שאני מעדיפה. ושאיתו אני רוצה להיות.

הוא לא הגיב אחרי כן.

הוא הלך הביתה (אחרי ששלחתי לו את המייל).

ולי עלו דמעות בעיניים.

ואני יודעת, שיכול להיות שהוא לא הגיב, כי הוא בדרך כלל לא מגיב מייד.

לפעמים הוא לא מגיב בכלל.

ואולי הוא לא הגיב כי שוב לא הובנתי לא נכון והוא חושב, שזה הוא שאני לא רוצה להיות אתו.  

לא יודעת.

אני רק יודעת שאני רוצה אותו.

אני גם יודעת שאני לא מצטערת שאמרתי.

בפעם הבאה שאדבר/אכתוב אולי אצליח להגיד לו שזה הוא שאני רוצה כל כך.

ואלי הפעם הבאה תהיה בעוד כך וכך חודשים.

ששנינו בכלל נשכח מזה.  

האם באמת אשכח מזה?

הא.