צמח בר

ועמדתי מולו מרחוק, והסתכלתי עליו בינות לאנשים, והוא החזיר מבט.

עמדתי, הוא ישב, עינינו נעוצות זו בזה, משך זמן מה.

קולות האנשים העוסקים במלאכתם, המדפסות הרעשניות משלשלות מסמכים מכל הכיוונים, והרדיו המשדר נעימותיו הפופולריות נשמעו מהוסים (מלשון שקט) באזניי. 

והוא הניד קלות בראשו, מעפעף בעיניו, כמו אומר...

מה הוא אמר?

אין לי מושג, אך פקעת הכאב הקלה שאני תמיד חשה כשאני רואה אותו בלי יכולת לגעת בו, לא במילים ולא בגוף, התפוגגה לה בעשן ארומטי.

ואני חייכתי קלות, והמשכתי ללכת.

מה יהיה?

לא יודעת.

כתבתי לו, שאני רוצה לא להיות לבד.

רוצה אותו, לא רק באופן חד-פעמי, אלא גם באופן מתמשך.

הוא לא ענה.

לא לטוב, ולא לרע.

אבל אני אמרתי, ולמרות הפחדים והחששות חשתי הקלה עצומה.

מה יהיה?

מה שיהיה הוא שיהיה.

קה סרה סרה.

what ever will be, will be...