בבנין שלי בחדר המדרגות בין הקומה השלישית לרביעית, יש חלונון המשקיף החוצה, ושני מטר וחצי מתחת לפתח יש משטח בטון שאינני מבינה למה הוא נועד. אבל הוא קיים.
בכל פעם שהחתולים בורחים החוצה, אני חוששת שיעלו במדרגות למעלה, יקפצו לפתח ההוא, ומשם אל המשטח ההוא.
בהתחלה דאגתי מאוד, כשאושר עלה על אדן החלון (זה לא בדיוק חלון, זה פתח באורך של יותר מהגובה של וברוחב של חמישים סנטימטר), כי פחדתי שיקפוץ. אבל לחתול המכושף הזה, יש זהירות/פחדנות והוא אינו עושה משהו שהוא מעריך שיהיה קשה לתקנו.
דריה קצת יותר מופרעת, מעיזה דברים שהוא מעולם לא ניסה. היא לא בדיוק זהירה, ובנוסף לכך, היא קצת יותר קשה להשתלטות.
לפני כחצי שעה חזרתי הביתה, ושניהם קפצו החוצה. אושר כמובן, מיד חזר.
היא נעלמה. השארתי אותה בחוץ. אחר כך היא חוזרת.
אחרי שתי דקות שסגרתי מאחוריה את הדלת אני שומעת אותה צורחת בבהלה.
יצאתי החוצה, קוראת בשמה, היא עונה לי בבהלה, אני שומעת אותה קרוב, אבל לא רואה אותה. יודעת שהיא לא עוברת את הכביש, אבל היא לא בחצר..
עוד קריאה, וקולה המבועת מגיע אליי מלמעלה.
אשר יגורתי...
היא מבצבצת מהמדף העליון ההוא בגובה של למעלה מעשרה מטרים.
אפילו היא לא מעיזה לקפוץ משם.
אני עולה למעלה, נשכבת על אדן הפתח, קוראת לה. היא לא קופצת אליי למרות שאני יודעת שהיא יכולה כמעט להגיע לשם ועדיין ממשיכה לצרוח.
אושר, בינתיים, בבית, דואג. קורא לה גם הוא.
אני חוזרת הביתה, מוציאה פסטרמה שהיא מאוד אוהבת, נותנת חתיכה גם לו, ויוצאת שוב, עם הפסטרמה, אולי זה מה שיגרום לה לקפוץ בכל זאת.
לא, היא לא קופצת.
אני זורקת לה חתיכה, שתרגע מעט ויורדת להביא סולם מחנות חומרי הבניין הסמוכה.
עולה עם הסולם, זורקת אותו למטה, ויורדת אליה.
היא ממשיכה לצרוח, עד שאני מרימה אתה.
היא נאחזת בי בציפורניים שלופות, מטפסת עליי ואני מטפסת על הסולם.
החזרתי אותה הביתה, נותנת לה את הפסטרמה, ושוב עולה לקחת את הסולם ולהחזיר אותו.
עכשיו אנחנו בבית, היא מעט מפוחדת, אבל מנקה את עצמה. נרגעת.
עכשיו גם אני צריכה להירגע.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
