חלום מלפני כמה ימים אולי שבוע.
אני נכנסת לדירה שהאיש (מאיפה הוא בא לי בחלום?) קנה לנו במודיעין (???!!!)
אנחנו נשואים.
דירה קטנה, דוחה ומעופשת.
מלקחת שראתה ימים טובים הרבה לפני כן, מטבח קטן, אבל הוא מגיח מאחוריי מחבק אותי. אני מעקמת למולו את הפרצוף, ואומרת לנו, זה הכל? אבל יש לי אותך, וזה הכי חשוב (אני אומרת דברים כאלו???!!!).
אחר כך, אני חולמת אותי חוזרת הביתה מיום לימודים/עבודה שאליו יצאתי למרות הסכנות האורבות לי, כי הייתי צריכה לשמור על מראית עין של סדר היום שלי, כדי שלא ידעו העוקבים אחריי, שאנחנו יודעים כי עוקבים אחרי.
אני חוזרת הבייתה.
הבית נמצא בקומה השביעית של בניין משטרה בן שש קומות ברחוב הרכבת בתל אביב.
אני נכנסת לבניין דרך דלתות הזכוכית הנפתחות אליי, יש דלפק/יומן ארוך, מאחוריו אנשים עסוקים.
לימין הדלפק, יש מעליות אליהן אני ממתינה בכדי לעלות.
יש עוד אנשים ממתינים איתי, אבל אני רוצה לעלות לבד.
איכשהו הצלחתי להיכנס למעלית לבד, אבל שבריר שניה לפני שהדלתות נסגרות, מבצבץ שליח, זורק לי חבילה, ואומר לי- תעשי לי טובה, תמסרי את זה לאלקטרוניקס, הם יושבים ברומה השלישית, את יודעת.
אני מהנהנת להסכמה, אחר כך שואלת את עצמי, למה הסכמתי, זה לא נוח לי, ומיד, גם מבינה שזו בעצם חבילה חשודה והיא בעצם פצצה, אני לוחצת על הכפתור לפתיחת הדלתות כמה וכמה פעמים עד שהדלת נפתחת, ומיד בורחת החוצה. איך שדלתות המעלית נסגרות, הפצצה מתפוצצת.
בבוקה ומבולקה שמשתררת אני מתחילה לעלות במדרגות.
מגיעה לקומה השישית- הקומה האחרונה. בקומה השביעית – לשם מועדות פניי- יש את חדר המכונות.
בקומה השישית, יש שני טכנאים עם סולם המתקנים משהו. הצעיר, הקרוב אליי, נסוב אליי, ואומר משהו, ואני מעבירה מסר כלשהו שאומר שאני צריכה לעשות משהו בחדר מכונות, וממשיכה לעלות. הוא אומר – אל תטרחי, הם ממילא לא יקבלו אותך. אני אומרת משהו שנשמע כמו- אל תדאג, אותי הם יקבלו.
אני מול שתי דלתות רב-בריח לבנות סגורות. אני דופקת בדלת. אין תשובה. מצידה של הדלת, יש מרווח, דרכו אני מציצה ורואה חניך עומד בגבו אל הדלת, על המחיצה מולו מראה, מתחת לידיו יש קערה, איתה הוא עושה משהו.
אני קוראת- תפתח לי, זו אני. והוא נסוב, ופותח לי את הדלת.
אני נכנסת (כאן אני גרה), מעבר למחיצה יש חדר גדול, עם שולחנות ארוכים, שאנשים מתיישבים אליהם, בדיוק באותו הזמן.
אני רואה אותו- את בעלי (מהחלום), בשולחן ליד השולחן הראשי- אליו מתיישבים החשובים.
הוא לא מסתכל אליי. לא ראה אותי.
אני לא אומרת לו שלום. רבנו, ואנחנו לא מדברים למרות שאני אוהבת אותו.
אני מתקרבת לשולחן הראשי.
שם אני צריכה להיות, הלא נושא הישיבה הוא אני. הם דנים באפשרויות הפעולה.
איך להגן עליי. אני האדם החשוב ביותר בחדר, ובכל זאת אני עדיין לא יודעת במה מדובר, חוץ מזה שאני חשובה.
מישהי יוצאת בסערה מהחלון במעופה.
***
ובחלומות אחרים אני רואה ענן שחור שקוף מנסה לעטות עליי, לעטוף אותי, להקיף אותי, להכיל אותי בתוכו.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
