ולפעמים, כשאני כבר עייפה וסוגרת את האור,
אני מרגישה, כמו שהייתי על סירה קטנה בים סוער של דמעות.
ושאני מרגישה קטנה, קטנה, קטנה, קטנה בתוך חדר גדול, גדול, גדול, גדול.
ואחר כך אני מרגישה גדולה, גדולה, גדולה, בתוך חדר קטן, קטן, קטן, שהקירות שלו כמעט ונוגעים לי באף.
ואני מרגישה את הדופק חזק, חזק, חזק, בצוואר שלי, והלב שלי רץ, רץ, רץ, והנשימה שלי כמעט נחנקת. ואני ממשיכה להתנדנד בסירה.
ואני עוצמת את העיניים חזק, חזק, חזק, כדי לא להרגיש, כדי שלא לראות, כי אני נורא מפחדת מזה.
ולמרות שאני יודעת שאם אפקח את העיניים ולו לשניה, אני אראה את החדר שלי בגודל רגיל, ואת האור מהרחוב, מציץ מהחלון.
ואני יודעת שיש לזה שמות, ומילים ארוכות של רופאים.
אבל אפפעם לא שאלתי.
אולי כי לא רציתי לדעת.
אולי כי שכחתי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
