שרידי שפיות נותרים.
נאחזת בהם בקצות הציפורניים.
חנות ממתקים כמו בסיפורים של עמי ותמי וכל מיני כאלו, מבליחה מתוך זיכרון של חלום הזוי.
הזוי כמו כל החלומות שלי.
אתמול כשנכנסתי למיטה, והתכסיתי בפוך קופאת מקור, חשתי את חיבוקך שלך. חייכתי והתחבקתי בך ואיתך. רק לא ידעתי מי אתה.
עדיין קיימת בי התקווה, שיום אחד אפגוש בך, ואוכל לבכות על כתפך, אוכל לספר לך את סיפורי, אצליח לספר לך את כאביי.
אבא עדיין בבית החולים. עדיין לא יודעים מה יש לו, עובר בדיקות שאפילו אדם בריא היה מתמוטט מהן, חסר תיאבון וחסר כוחות. הולך ונחלש, מרזה מרגע לרגע, ולא אגיד איזה אסוציאציות מראה גופו מעלה בי. אסוציאציות לגמרי לא בריאות, לא טובות, לא.
מושכת בכח, כי כאלו החיים, אפורים וכואבים, כי כאלו החיים. מתוך הרגל, מתוך שיגרה, מכח האינרציה ממשיכים ללכת במשעול, הבלחות של צבע, חיוך ושימחה מועטות הן, אבל הן אלו שנותנות לנו את הכח להמשיך.
אבל מה קורה כשכבר הרבה מאוד זמן אין הבלחות כאלו של צבע?
איך ממשיכים בתוך האפור כהה של השיגרה הכואבת?
בשרידי קצות הציפורניים, מושכת עוד קצת ועוד קצת. לא מעיזה לדבר, כי אפילו השיחה הקצרה ביותר מעלה בי דמעות.
פתאום מחליטה שלא להתפשר יותר. לרצות אך ורק את הטוב ביותר, ואם אין, או לא מוצאת, אז עדיף שלא. לחסוך כוחות, משאבים זמנים וכסף למה שבאמת רוצים, ולהמשיך להאמין שהטוב ביותר יגיע. וגם אם אני נשברת, החלום עדיין קיים.
שרידי שפיות אחרונים, נסגרת שוב בתוך הקליפה. מעבה אותה- את הקליפה. לא רוצה אפאחד שיתקרב אליי.
לשרוט את הקיר, לאכול את הסיד המתקלף מהקירות.
כתונת המשוגעים המהווה את חיי.
ואולי אלו לא שרידי שפיות אחרונים.
אלו בכלל לא שרידי שפיות.
זו השפיות עצמה נלחמת את מלחמת הקיום.
אקום ואלך.
שמש בחוץ ואנשים ומכוניות עוברות ואוטובוסים.
אקום ואלך, ואפסיק לחשוב.
אתלבש יפה, אתאפר, אלך לעבודה מטופחת, אלגנטית יפה, אחבוש שוב את המסיכה ולא אתן לאפאחד להכאיב לי יותר, שאף אחד לא ידע. שאף אחד לא ישמע אותי נשברת.
כועסת, כואבת, שונאת.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
