ערב חג, עוד מעט נוסעים להורים שלי לאכול את ארוחת החג המסורתית. מחר אמא שלי רוצה שנבוא גם כן. לא נראה לי. רק המחשבה על כך גורמת לי להיות מפוצצת. רק המחשבה על כך שנכונו לי עוד יומיים איתו, כשהוא כל כך אוהב ומחזר גורמת לי לכאב ראש, לרצות להקיא, להטיח את ראשי בקיר. אין לי כח להיות איתו כל היומיים הקרובים הללו. זה מתיש אותי. זהו אני מחליטה, אני אצא בלעדיו. אלך לי עם חברות שלי. הוא לא חייב להיות איתי. שישאר ביבת, הוא ממילא רוצה לאפות עוגה. לי אין בשביל מה להישאר כאן. כולם שולחים ברכות חג שמח ושנה טובה, ואני עונה לכולם, מגיבה לכולם. אבל אני מעולם לא שלחתי, לא ראיתי את הצורך, מדוע עושים את כל הטררם הזה. אני יודעת אני הלא נורמאלית כאן.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
