צמח בר

אני חושבת שמעולם לא היה לי התקף ברונכיט חזק כל כך כמו הפעם.

לראשונה בחיי אני משתמשת במשאף. וההקלה היא רגעית בלבד.

אני מחרחרת, ושורקת בנשימה, משתעלת בצורה מפחידה, גרוני ניחר, וכבר אינני יודעת אם זה מהבלוטות הנפוחות או מהשיעולים הקשים.

אני מרגישה כמו שיכבת עשן ואפר עוטפת את גרוני ואת ריאותיי, ואני מחפשת משהו מתוק ורטוב להחליק במורד הצינורות.

דלקת ויראלית ששכנה בגרוני, ירדה למטה והפכה לברונכיט, כך אמר הרופא המודאג, לאחר ששמע אותי משתעלת.

אז אני בבית, עד סוף השבוע, בלי חום, משתעלת עד אימה, כמעט בריאה, אבל לא,  כמעט כשירה, אבל לא. התרופות מפילות אותי בלי רחם למיטה, ואולי טוב שכך, אחרת מן הסתם הייתי מסתובבת ברחובות. אולי בהמשך השבוע.

בינתיים טוב לי השבוע הזה.

מה שהכי מפליא אותי, זה שרוב האנשים שמדברים איתי, מצפים משום מה שאלך לישון אצל ההורים שלי, בכדי שאמא שלי תטפל בי. גם אם לא היה מצבו של אבי כפי שהוא לא הייתי עושה זאת.

גם כשגרתי אצלם לא נתתי להם לטפל בי.

אחד הדברים שאני לא סובלת זה שמסתובבים סביבי כשאני לא מרגישה טוב.