צמח בר

כבר כמה ימים לא באה סיגריה אל בין שפתותיי.

כן, כן, זו המחלה.

גם כך אני מרגישה את ריאותיי חנוקות ומליאות עשן, כאילו עישנתי חפיסת סיגריות אחת שלמה בבת אחת.

אני אוהבת לעשן. אין לי מושג למה. אני לא יודעת מה זה נותן לי. אבל אני אוהבת לעשן.

אני מעשנת כבר למעלה מעשרים שנים. הפסקתי לפחות פעמיים ובכל פעם זה היה לתקופה של למעלה משנה.

בכל פעם חזרתי כי התגעגעתי. לא בגלל שהייתי באיזו מועקה נפשית, או לחץ או משהו. פשוט כי התגעגעתי.

אני לא מעשנת הרבה.

חמש עד עשר סיגריות ביום.

לפעמים פחות, לפעמים יותר.

אבל זה הממוצע.

אני לא אוהבת לעשן כשאני הולכת, או עומדת או משהו.

אני נהנית לעשן כשאני עם כוס הקפה, או סתם שתיה אחרת, מול המחשב, או כשאני קוראת, לאחר האוכל, או בזמן שיחה, ישובה, נינוחה ורגועה, ולא צריכה לחזור לעבודה, כי גנבתי הפסקת סיגריה.

היום בא לי לעשן.

אבל אני עדיין חנוקה, ואין לי אוויר, ועדיין אני משתעלת, קשה לי הנשימה. ולכן אני נלחמת בפיתוי.

והפיתוי הוא חזק.

אם אתמול חשבתי, שאולי אני מראה סימנים של להפסיק לעשן, היום, כשאני נלחמת בפיתוי (למרות שאני עדיין חולה, אני צריכה להלחם...), אני מבינה שאצטרך אינסנטיב הרבה יותר חזק מסתם מחלת ריאות.

אני לא יודעת אם אני ממש רוצה להפסיק לעשן, נכון, אני מכירה ויודעת את כל הסיבות הלוגיות להפסיק- הבריאות, הכסף, הריח. אבא שלי, אמא שלי, הגיל שלי, אני, פאק, אני ממשיכה לעשן. אני אוהבת לעשן. כמות הסיגריות הממוצעת שאני מעשנת נשארת בעינה מזה שנים רבות.

אני אוהבת לעשן.

לא סובלת את הריח, אבל אני אוהבת לעשן.

ולא רואה את עצמי נפרדת מזה.