כגודל הציפיות, כן גודל האכזבות.
משפט ידוע, מוכר, לעוס, חבוט, שיגרתי, בנאלי, ואין בו שום הברקה של חידוש, שום הארה.
מאומה למעט האמת.
הכאב שאני חשה ונושאת עימי היום אינו אלא כאב של אכזבה, ציפיות שהתרוממו לנוכח מפגש עם מי שחשבתי שיהיה האחר מכולם, השונה, האמיתי, חסר המשחקים.
בזמן שהיה, דיברנו וצחקנו, אכלנו ושיחקנו, והיה לנו נחמד, וחשבתי שאולי אפשר לבנות כאן משהו עתידי.
כאב האכזבה.
לא בניתי על עתיד רחוק מדי, אבל משהו, חודשיים-שלושה, קצת לשנות את השיגרה של חוסר הזוגיות, חוסר החברות.
חבל, ואני נושאת את הכאב, של האכזבה מציפיות של התגשמו.
היות שאין הרבה כאבים נשיים שזוג נעליים שוות לא יכול לרפא, יצאתי (הייתי כבר בחוץ למען האמת), וקניתי לי שני זוגות נעליים, עם עקבי קרי ברדשאו – זו ההיא מסקס והעיר, לא?
עכשיו אני מסתכלת עליהן, עם חיוך רחב של אושר, ומחכה להזדמנות לנעול אותן- נראה לי שארד רגע למכולת, למרות שהרגע חזרתי משם....
וכל זאת במחיר שווה הנפש של 110 ₪ טבין וטקילין. לשניהם ביחד. בסך הכל.
ועוד משהו- שנה וחצי לאחר שעברתי לכאן, ועשרים קילו פחות במשקל קניתי סוף כל סוף מראת גוף.
אתם מתארים לעצמכם, אישה שחיה ללא מראת גוף במשך שנה וחצי?
ואלא אם יש לכם הסבר פסיכולוגי מדהים שאני לא הצלחתי לחשוב עליו (וחשבתי על כך די הרבה) אל תנסו להסביר לי את עצמי.
ועכשיו תמונת הנעלים משובבות הנפש :
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
