ונזכרתי , בבית המלון בגרמניה, חזרנו בפסטיבל הבירה, שם צעקת מעל השולחן שעליו עמדת, אל תעזבי אותי, אל תיעלמי לי, בעברית. וכולם הסתכלו עליך, כמו מבינים מה אתה אומר.
למחרת כבר היינו צריכים לטוס בחזרה ארצה.
אתה ישבת מול הטלוויזיה, לשמוע מה חדש בנושא המטוס שהתרסק בים השחור.
אני, סידרתי את המזוודה, והלכתי לישון.
כשסגרת את הטלוויזיה, ובאת למיטה הערת אותי, רצית מין.
אני כבר הייתי במחזור, ולא התחשק לי שיגעו בי, לא התחשק לי לגעת בך.
אמרת אז תמצצי, ואני אמרתי לא, תניח לי, אני ישנה.
לא רוצה.
ולרגע ויתרת, ושוב, התחלת להציק.
ושוב, אמרתי לא מעוניינת, ושוב המשכת להציק.
עד שקמתי כושלת מהמיטה, ואמרתי לך, הגזמת. בקול עבה, משינה, ומהפגיעה שפגעת בי.
ועל פניך הופיע מבט, שמעולם לא ראיתי לפני כן. אולי מופתע מעוצמת התגובה, שכן מעולם לא אמרתי לך לא, גם כשלא רציתי.
אולי נפגע, מעצמך יותר מכל דבר אחר.
אולי הבנת שעברת את הגבול. הרבה יותר מדי.
המשכנו לישון, אני על קצות המיטה, מכורבלת בעצמי, לא נותנת לך לחבק אותי כפי שעשית בכל הלילות שישנו ביחד. גם לא ממש ישנתי, כי נשארתי עם עין אחת פקוחה, מחכה לראות אם תעשה משהו.
ובשדה התעופה, לא מצאנו עגלות לסחוב את המזוודות, ואנ בנוסף הסתבכתי עם הכלב הורוד הענק - בגודל שלי, שקנית לכבודי, באחד הדוכנים, ועם שני כובעים מטורפים.
ופתאום מאחורי, אני שומעת בעברית קול, צריכה עזרה?
שימי על העגלה שלי את המזוודות שלך.
אני מסתובבת, ומעלה את מבטי למעלה, למעלה.
והוא מחייך אליי, בחור צעיר, וגובה.
ולידו עוד כמה כאלו גבוהים ונראים צעירים.
והנחתי שזו איזו נבחרת נוער בכדורסל שחוזרת לארץ.
רק אחר כך בתור לביטחון, וכשישבתי לידם, הבנתי שזו הגאווה הלאומית שלנו, חוזרת ממשחק ידידותי.
ואתה, שמעולם לא היית קטן הרגשת זערורי לידם, שיחקת עם המקטרת שלך במבוכה.
ובטיסה, שלוש וחצי שעות, ישבת חבוק איתי, הצמדת אותי אליך, במין הפגנת בעלות, במין אזהרה, אל תתחילו איתה, היא שלי.
וכתבת לי שירים והקראת לי אותם בקול רם, כמעט כל המטוס שמע.
וביקשת שלא אעלם.
שלוש וחצי שעות של טיסה, לאחר לילה חסר שינה.
לא רציתי להיעלם, אבל שבוע אחר כך, שקעת לתוך ים של עבודה.
ואני נעלמתי לתוך חיים משלי, לא מחכה לך יותר.
אבל עד היום, אוהבת, מתגעגעת.
לך מפה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
