להיות או לא להיות?
לשאול או לא לשאול?
לדבר או לא לדבר?
והנה באה שוב השאלה שאני שואלת את עצמי- למה?
למה הוא נעלם?
מה זה משנה, אני עונה לעצמי, הוא נעלם, למי איכפת מה היו הנסיבות, וכרגע אני עוצרת את עצמי, מכדי לכתוב לו מייל קצרצר שאומר משהו כמו- ממך לא ציפית להתאיינות כזו.
אבל מה זה יעזור?
אם זה יעשה משהו, זה יגרום לו, אולי, להרגיש מעט לא נח, נבוך, לחוץ בפינה מחפש תשובה שתהיה אולי דיפלומטית, שלא תפגע בי.
האמת, אני רוצה להגיד לו שנפגעתי, שהוא איכזב אותי, שדווקא ממנו, לא ציפיתי.
אני רוצה להגיד לו שאני פגועה, אני רוצה שהוא ידע.
החלטתי שאני בכל זאת רוצה להגיד לו איך אני מרגישה. שידע.
לא רוצה לבלוע יותר דברים בבטן. אניחושבת שארגיש מעט יותר טוב ברגע שאכתוב לו. לא בהכרח אני מצפה לתשובה. אבל אני רוצה להוציא את מה שיש לי על הלב.
אולי לא בטלפון, אני לא טובה בדיבורים, אבל בהחלט אפשר לעשות זאת במייל.
ככה כתבתי לו:
חבל.
באמת שחבל לי.
לא שראיתי שזה מתקדם לאנשהו באיזשהו קצב מהיר או איטי. אבל חשבתי שהמעט שהיה היה מספיק טוב בכדי לרצות עוד קצת.
כנראה שלא.
כנראה שבכל זאת נדרשים משחקים ומניפולציות.
דווקא קיוויתי. לא לגדולות ונצורות. לכך הייתי בטוחה שלא נגיע ביחד. אבל משהו קטן ויפה, קצר מועד. ליותר מזה אי אפשר היה להגיע.
לא חשבתי שעד כדי כך זה יהיה קצר מועד. לא חשבתי שהסוף יהיה עד כדי כך עלוב ופתטי.
חבל על ההתאיינות, חבל על ההתאיידות.
חשבתי שאתה יודע לדבר, להגיד דברים.
מסתבר שגם את זה אתה לא יכול לעשות.
צמח בר
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
