צמח בר

תמיד היה לי.

מעבר ליומן הקלנדרי בו הייתי רושמת פגישות, תור לרופא וכל מיני כאלו, תמיד היתה לי מחברת, בדרך כלל הייתי נושאת אותה עימי. הייתי רושמת בה את כל מחשבותיי הגיגיי, ריגשותיי, כאביי, הכל הייתי שופכת לתוך המחברת הזו.

היא הייתה החברה הכי טובה שלי, לתוכה הייתי בוכה.

כל קטע אותו כתבתי, היה מתוארך ומשוייך. ברבות השנים אספתי עשרות מחברות כאלו. עבות יותר, עבות פחות, כל מחברת נושאת בתוכה תקופה, וכשהייתה מסתיימת אותה התקופה, נגמרו גם העמודים הריקים באותה המחברת.

כשהייתי מסיימת לכתוב את הקטע האחרון, הייתי רושמת על גבי הכריכה את התאריך האחרון, מתחת לתאריך הראשון שבו פתחתי באותה המחברת.

כתבתי שם לעצמי.

לא חיפשתי תגובות, לא חשבתי על כותרות. במיוחד לא כאלו שתנסינה למשוך תשומת לב בעמודת העידכונים האחרונים, או בעידכון במייל למנויים.

לא היו לי מנויים.

לא הרבה ידעו על היומן הזה.

אם בכלל.

אף אחד לא הגיע לרמת קריאה בו, ולו רק לקטע אחד.

מעולם לא נתתי לקרוא בהם.

לפני יותר משנתיים התחלתי לכתוב בבלוג.

לאט, לאט עם החשיפה, הכתיבה שלי השתנתה.

מכתיבה שהייתה מיועדת לעצמי, ולא תמיד הייתה מובנת, אפילו לא לי עצמי, הפכה הכתיבה שלי לאינטראקטיבית. אני כותבת היום לא רק לעצמי, אלא גם לקוראים, מחכה לתגובות. 

הכתיבה בבלוג, אמנם שיפרה את הכתיבה שלי, אבל גם שינתה אותה למשהו אחר.

הכתיבה בשבילי היא לא רק תרפיה, וכן גם בשבילי הבלוג הוא קבוצת תמיכה שאחרת לא הייתי יכולה להרשות לעצמי (ולא רק כלכלית, אלא גם ובעיקר נפשית), הכתיבה בשבילי היא אורח חיים.

אני מביעה עצמי הרבה יותר טוב בכתיבה- אפילו באנגלית שאינה שפת אימי- מאשר בדיבור.

אני מעדיפה לכתוב, מאשר לדבר.

יש ימים שלמים שאני מסוגלת להעביר בשתיקה, אבל לא ללא כתיבה.

כתיבה בשבילי היא לא רק תקשורת, כתיבה בשבילי היא הכרח, צורך, כמו נשימה, אכילה, שינה.

בגלל זה יש לי יומן.

עדיין יש לי מחברת אותה אני מטלטלת בתיקי לכל מקום אליו אלך.

הקטעים שאני עדיין כותבת שם, כבר לא מתוארכים, כבר לא משוייכים. משל חל שיחרור מהדבקות בתאריכים.

את מרבית הפוסטים המופיעים בבלוג, אני כותבת במחברת, בעיפרון או בעט שחור, ואחר מקלידה  לוורד, ומשם לבלוג.

לא את כל הקטעים שכתבתי במחברת העליתי לחלל האינטרנט.

יש הרבה מאוד קטעים שנכתבו כי היה לי צורך לכתוב אותם, אבל לא היה לי צורך לפרסם אותם.

ולא שאני מתביישת, או שאני חושבת שהם לא טובים מספיק, מכל בחינה שהיא.

הם פשוט לא הוקלדו או משהו כזה.

כמובן שיש קטעים שנכתבו ישר לוורד, כמו זה לדוגמא.

את הפוסטים ברבנית אני לא כותבת במחברת, המחשבה על כך מביכה אותי, ונהייה לי חם.

אבל בעיקרון תמיד יש לי מחברת, וכשאני זוכרת, יש לי גם פנקס קטן.

ויומן, קלנדרי.

-

אה, ואם זה מעניין את מישהו- לא קיבלתי תגובה ממנו.